אני שותה יותר מדי
אני מעשנת יותר מדי
אני נושמת יותר מדי, יום אחד, אולי
אני חושבת יותר מדי, אולי אני ארדם סוף-סוף, אולי
אבל כלום כבר לא מספיק
הכל יותר מדי וזה מציק
איך אפשר להמשיך לתת ללב לפעום בתוך הגוף הזה אם כל כך צפוף
ומחניק
בעצם זה לא מפתיע, הרגשתי את זה את זה אפילו בפעם הראשונה
שהבטתי אל עבר הרקיע
רק עכשיו, כשאני מתחכמת עם הזמן אני מרשה לכאב להפוך לדם (כן,
הוא זורם בתוכי, בגלל פקודה שלי...)
אין אף אחד שיציל אותי, איבדתי כבר תקווה בעצמי
אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחכות לעתיד יפה שלא
יצוץ
אני רק רוצה לישון, לשלוט בעולם הזה ולהגשים את סודות החלום
אבל הסוף תמיד טראגי. |
