תמיד התקשרת ב-12, תמיד! בלילה, בחסות החשיכה כ"כ חיכיתי לשיחה
ממך. תמיד עונה באותו קול ישנוני, עייפה שכמותי. הרי אני ילדה
קטנה, הולכת לישון לפני השעה שסינדרלה לליכלוכית הפכה. והלילה,
כבכל לילה, הנחתי את הפלאפון ליד המיטה וחיכיתי, לשווא, הנה
12... 12 ודקה, דומיה. כן אני יודעת כמו בכל יום ארור בחודשיים
האחרונים אתה לא הולך להתקשר, נפרדנו, שכחתי... אני אמורה לחפש
לי אחר, אבל הנסיך המקסים על הסוס הלבן מעולם לא הגיע, וגם לא
יגיע לכאן. באוטובוס, בספינה, על גבה של סוסה אני אסע אחרייך,
אם רק תתקשר מחר שוב בחצות השעה. הטלפון אינו מביע תמיכה, יונת
הדואר בי בגדה, עפה לא שבה, לא החזירה תשובה, והכל בגללך. אני
כאן כלואה בטירתו של דרקון, תציל את הנסיכה, מבקש ההמון. הנסיך
לא מגיע, וגם לא אתה, האגדה נגמרה ויש לה סוף רע.