הוא מסתכל עליהם שוב ושוב. מסתכל עוד פעם, אולי החמיץ איזשהו
פרט. תמונות.

והוא חוזר ומביט. מביט על האנשים שהכיר- על אשתו, חבריו מביט
ובוכה. תמונות.

והוא יושב ומחשב את הגיל שלו. הוא כבר מבוגר מאוד. אז הוא מחשב
את הגילאים של האנשים בתמונות, גם הם מבוגרים מאוד, בגילו, אבל
בתמונות הם נראים כמו בני עשרים. כי ככה זה עם תמונות, האנשים
בהם לא מזדקנים. רק הקצוות מצהיבים.

והוא חוזר ומסתכל שוב על אותן תמונות ישנות. אי אפשר להאשים
אותו, הרי כל מה שנשאר לו זה: הוא, הקירות והתמונות.