"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי
השתיקה שלי זה הכאב הכי כואב אצלי
וכשהשקט יפול כמו חול קולי לאיש לא יגיע
אני רציתי לבכות אבל פחדתי שזה יפריע"

ישאלו למה? היא היתה כזאת שמחה, חכמה וחמודה, אולי לאלוהים היו
חסרים קצת כאלה למעלה.
אבל עדין- ילדה כל כך קטנה, עוד בכלל לא התחילה לחיות.
ישאלו איפה הצדק? מה קרה לעולם?
ואף אחד לעולם לא יבין, אף אחד לא ידע על הכאב והכלום של האחר
כך.
"ילדה טובה מבית טוב". תגדירו "בית טוב", מזה בעצם? שההורים
עובדים? שאבא לא מסומם? שאמא כזאת חמודה ומצחיקה, והילדים
מקבלים כל מה שהם רוצים?
אולי לא כל כך טוב לחיות בקיבוץ, אולי עדיף לחיות במקום אחר
ולא בבועה הזאת שאחרי שאתה יוצא ממנה אתה חוטף כמה דברים, אבל
כבר מאוחר מדי.
בעצם, אלפי אנשים גדלו ויצאו מקיבוץ והם בסדר גמור, למשל כמו
אמא, הרי היא נחשבת "בית טוב" לא?
אז מה בעצם רע?
כל מי שמחייך טוב לא? ומי שלא, זה אומר שרע לו?
איך בעצם יודעים שלמישהו קשה, וגם אם קשה, איך יודעים מה
לעשות? ואם עדיף להתרחק או להתקרב?
ורגע רגע, אם מישהו מעשן זה אומר שרע לו? או סתם לחץ חברתי?
ואם מישהו שומע אביב גפן זה אומר שהוא בדיכאון ורע לו?
ואם לובשים שחור? הרי שחור זה רע. או שצבע לא אומר כלום?
ואם התחלתי להיות לבד, זה אומר שגם לי רע?
ורק עוד שאלה אחרונה אמא, באמת עוד אחת, אל תתעצבני, אני רק
רוצה לדעת- אם התאבדתי, זה אומר שהיה לי רע?