זה אותו סיפור תמיד, כמו הרבה אנשים לפני גם אני הייתי זקוקה
למשהו, משהו מיוחד, שונה, מדהים, משהו שיוציא אותי מכאן,
מהעולם השחור הזה, וכשהדבר הזה הגיע, אפילו אני לא הבנתי את
זה. ידעתי שזה טוב, שזה גורם לי אושר, מכניס אותי למן עולם
ורוד, חסר דאגות ונפלא, והיה לי נחמד שם. ושאנשים בסביבתי
התחילו להזהיר אותי מזה, אמרו לי שאתמכר, שלא אוכל לצאת מזה,
שזה יכול לקרות לכל אחד, שזה מסוכן! לא הקשבתי, ניפנפתי בידי
בזילזול, אני? לא זה בחיים לא יקרה, אני לא מסוג האנשים חלשי
האופי האלה שמתמכרים בקלות... לקחתי את זה באיזי, חייבתי לי עם
הרגשת ההתרוממות המופלאה שזה הביא איתו והייתי רגועה כל כך.
עד שיום אחד ללא אזהרה זה נלקח ממני, בהתחלה חשבתי שזה דבר
טוב, הנה אראה לכולם שאני בשליטה, אני יכולה בלי זה, אני אותו
בן אדם כמקודם, לא מכורה לכלום....מהר מאוד הבנתי איזה טיפשה
הייתי, וכל יום שעבר הייתי זקוקה יותר, השתגעתי, הגוף שלי לא
יכל להתמודד לבד, חליתי, בכיתי, צרחתי, כעסתי וניסיתי להחזיר
אלי את הדבר לו הזדקקתי כל כך, וכולם רק אמרו שידעו שזה מה
שיקרה, הזכירו לי שהזהירו אותי, וניסו לטפל בי, ניסו לעזור,
לגרום לי לשכוח מההרגל ההרסני הזה ולעבור הלאה, ושלא יכולתי
וניסיתי לחזור לשם ככל שיכולתי, כולם התייאשו ממני ואני
התייאשתי מעצמי, כי לבד, הייתי אפס. חיפשתי את העולם הורוד
והמושלם שהייתי בו פעם ללא הצלחה וכלום לא הצליח למלא את החלל
שנפער בי, את החור. ואני יודעת, אני יודעת שזה רק פגע בי, ושאב
ממני את כוח החיים ושאני צריכה להתרחק מזה כמו מאש, אבל אני לא
מסוגלת, רוצה להישרף עוד... ועוד... אני מכורה, עכשיו אני
יודעת, חיי נהרסו,
הם נהרסו באשמת הסם,
הסם שלך,
שהגדרתי כל כך הרבה זמן בשם "אהבה".
מוקדש לר'. |