את זה לא אשכח בחיים... את היום הזה שבו כולם הסתכלו עליי
וריחמו
מעומק נשמתם... אבל אני לא רוצה את הרחמים המטומטמים שלהם...
מה קרה פתאום הם חברים שלי?!
אז מה אם הם שמעו?! הם חייבים לבוא ולשאול...
אם קפצתי משם זאת אשמתם והם עוד צריכים לבוא ולשאול...
אחרי שבועיים במקום המפגר הזה שנקרא בית חולים, לחולי נפש אפשר
להזכיר, והכל בגללם, הם באים ושואלים אותי אם אני בסדר? מי אתם
בכלל... חרות שעשו לי חיים של זבל....
אם רק אהבתם אותי קצת אז אולי לא הייתי קופצת מהמרפסת והייתי
נוחתת על משטח קל ואז משטרה ובית חולים, לחולי נפש אפשר
להזכיר,
ואולי זה יהיה לכם יותר קל פשוט לראות אותי בשירותים יורה
בעצמי אז הנה זה בא: 10, 9,  8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, ,1 ואין מי
שיציל אותי....