תמיד אמרו לי- יש כ"כ הרבה שיקויים בחיים, אבל את השיקוי הזה
לעולם אל תשתי עד שיגיע זמנך.
הוא מסוכן למי שאינו מוכן אליו בכל נימי נשמתו, הוא יהרוס לך
את כל מה שתבני ויסנוור את דרכך הנכונה. הוא מתאים למי שמוכן
אליו בכל מאת האחוזים.
זה היה ידוע לי ולכולם שהשיקוי הזה גורם לטישטוש חושים, הוא
ממכר, אבל ההרגשה כששותים אותו היא הכי נפלאה בעולם.
ואני חייתי את חיי, חיים רגילים, ולעולם לא נגעתי בשיקוי הנ"ל.
מדי פעם הרגשתי קרובה אליו אך לא רציתי לשתות אותו. לא בגלל
שפחדתי ממה שיקרה אלא בגלל שחיכיתי לרגע המתאים ביותר לשתות
אותו, רציתי שברגע ששפתי רק ינגעו בנוזל המדהים הזה אני אדע
שאין יותר טוב מזה, שזה יהיה הרגע הכי מדהים בחיי. רציתי
להיתמכר אליו, רציתי שיטשטש את כל חמשת חושי. חשבתי שהוא לא
יסנוור את דרכי הנכונה אבל ידעתי שאיני יורדת לעומק דעתם של
המורים אותי. ידעתי שהרגע המתאים שאני מחכה לו אינו הרגע
המתאים שהם מתכוונים אליו. ההכנה שאני הכנתי את עצמי אינה אותה
הכנה שהם התכוונו. ידעתי ולא ידעתי.
וערב אחד, הערב הכי מדהים בחיי, השיקוי בעצמו הגיע אלי. הוא
יזם את כל הדרך ואני מצידי שיתפתי פעולה.כמובן שלא דחיתי אותו,
להיפך- רמזתי לו שידי פתוחות בפניו, שחיכיתי לו כ"כ
הרבה.בהתחלה רק הסתובבתי סביבו- סחור,סחור, אך היה ברור לי
שאליו אני רוצה להגיע. אט אט התקרבתי אליו עד שאחזתי אותו בשתי
ידי. אני זוכרת היטב מה חשבתי באותם רגעים. אני זוכרת כל שניה
כאילו הייתה נצח. אחזתי בו ולא האמנתי. לאט לאט, כדי לא לפספס
שום ריגוש, קירבתי אותו אל שפתי. הכד עצמו- מה שהכיל את
השיקוי, היה מהמם ביופיו. אני זוכרת שרעדתי. לא פיזית אלא
פנימית. כל אברי רעדו, ידעתי שהרגע המדהים בחיי עומד להגיע,
עצמתי את עיני והנוזל עצמו נגע בשפתי. באותה שניה שדמתה לנצח
חשבתי רק שאני לא מאמינה, ואז הנוזל עצמו החליק אל גרוני, נזל
אל קיבתי ומשם אל כל אברי, כל גופי התרגש לבוא הנוזל. לא
יכולתי להפסיק ללגום ממנו עד שנגמר האויר בראותי, שתיתי ושתיתי
ושתיתי זמן ארוך מאוד, ואז שהפסקתי לרגע, גילתי שהנוזל עצמו
לעולם לא יאזל מהכד. הכד תמיד ישאר מלא בנוזל השיקוי המדהים
הזה. אני היא זו שאקבע מתי לשתות וכמה.באותו ערב הספקתי לשתות
מהכד פעם נוספת ומרוב התרגשות שוב לא יכולתי להפסיק לשתות עד
שהוא עצמו התיש אותי. בבוקר למחרת, כשחזרתי לבית, ידעתי שאין
מאושר ממני בכל העולם. רוב האנשים זכו לשתות מהשיקוי הזה
וזוכים לשתות ממנו בכל יום, אך לא כולם כמהו אליו כמוני, לא
כולם הרגישו כמוני כששתיתי אותו, לא כולם חלקו את השיקוי הזה
בצורה שאני חלקתי אותו ולא היה מאושר ממני בכל העולם.
משך חודשים ארוכים נהנתי מהשיקוי המדהים הזה, התמסרתי אליו בכל
נימי נשמתי, כל פעם שהחליק בגרוני היה מרגש כקודמו וזאת לאור
העובדה שלא לגמתי ממנו בכל יום אלא רק כשהזדמן אלי, ולא היה
ביכולתו להזדמן אלי בכל יום. אהבתי זאת. אהבתי את העובדה שהיה
לי זמן להתגעגע ולכמוהה להרגשת השיקוי, להתמכרות אותם הרגעים.
פעמים, לאחר שלא הזדמן לידי זמן רב הייתי לוגמת ממנו שעות
ארוכות. ופעמים נהנתי לשבת מולו ולהיסתובב סביבו או רק לאחוז
בו, לדעת שבאמת יש ביכולתי לשתות אותו לכשארצה. התמכרתי אליו
ואהבתי זאת, לא ראיתי בכל פסול. אנשים מסביבי- המעטים שידעו
זאת, ביקשו ממני להפסיק במנהגי האסור הזה בטענה שזה רק יזיק לי
לטווח ארוך. אך מה הם היו יכולים לעשות אל מול ההתרגשות שאחזה
בי כל פעם שהשיקוי נזל בגרוני. מה עוד, שלהמון אנשים סביבי היה
שיקוי שכזה, וטענו החכמים שכל אלו בכלל אינם מוכנים לשתיית
השיקוי הנ"ל והם הורסים את חייהם. אני צחקתי להם בפניהם. בתוך
תוכי ידעתי שאם הם היו מרגישים מה שאני הרגשתי הם היו מבינים
שאין כמוני מוכנה לקראתו.
אז הם הבינו את דרך חשיבתי ועברו שלב. צחקו לי ואמרו שאין אני
ללא השיקוי. אך אני ידעתי שברגע שארצה אוכל להפסיק, אם ארצה
בכלל. וניסיתי. ניסיתי להפסיק - החלטתי שלא אלגום ממנו. ידעתי
שהוא יגיע אלי עוד מספר ימים, אך החלטתי שלא אלגום ממנו. ואכן,
כרגיל, הוא הופיע בתוך הכד המדהים שלו אך לא נגעתי בו, נהנתי
להסתובב סביבו והיה לי כ"כ טוב לדעת שאוכל לחיות בלעדיו
לכשארצה, לדעת שחיי אינם תלויים בו. יום שלם היה באפשרותי
ללגום ממנו ולא לגמתי, רק הסתובבתי מסביביו, נוכחותו היא היא
שהייתה חשובה לי. לדעת שהוא שייך לי כשארצה.
בשלב מסוים הפסיכולוגיה החלה לנקר בתוכי: מדוע אני צריכה
להפסיק ללגום ממנו, או בכלל לרצות להפסיק אם כ"כ טוב לי כשאני
לוגמת ממנו. החלטתי שלא איכפת לי מה כולם יגידו- לי טוב להשתמש
בו, ככה וזהו!
וחזרתי ללגום ממנו כשרציתי. ולא היה מאושר ממני בכל העולם.
לאחר זמן מה התחלתי להרגיש שמשהו מתחיל להיות פגום, להיות חסר,
אין זאת התרגשותי ללגימת השיקוי, הרגשתי נשארה כשהייתה. אך
משהו מסביב החל להיות פגום וחששתי שהנורא מכל יגיע. חששתי
להגיע להבנה שאכן טעיתי והשתמשותי בשיקוי הייתה פסולה. בהתחלה
הכחשתי ולא יכולתי לקבל שמשהו כ"כ מדהים אכן פסול. אבל אז,
לאחר שכבר נפגעתי מספיק הבנתי שטעיתי טעות חמורה. כל גופי
נכווה משתיית השיקוי הזה. טעות שאין דומה לה, טעות שזעקו לפני
שהיא תגיע ואני התעלמתי- התמכרתי!
לאחר שלב ההכרה בחטא הגיע שלב החרטה.כעסתי על עצתי ובכיתי ימים
ולילות. התאבלתי והתייסרתי במשך ימים ארוכים על כל טיפה וטיפה
שירדה לגרוני, על כל לגימה ולגימה ששטפה את קיבתי. ידעתי
שאצטרך וארצה לשתות משיקוי זה בנסיבות אחרות, בזמן המתאים
והאמיתי ולא בזמן שאני חשבתי שהתאים או שיצרתי שהתאים. בכיתי
על כך שבפעם האמיתית שאשתה אותו, בפעם הראשונה האמיתית שאשתה
אותו, לא יהיה זה מדהים כמו שיצטרך להיות כי כבר חויתי חוויה
זו לפני.
מעצם הפגיעה בדבר וברגש לא שתיתי עוד מהשיקוי הזה גם כשנזדמן
לידי. גם כשקרא לי. ואולי אפילו מהפחד להגיע ליאוש התחלתי לכפר
על מעשיי, חיפשתי את עצמי ללא השיקוי הזה. חיפשתי ושאלתי
ושמעתי והקשבתי ולמדתי ומצאתי את עצמי.
זה היה כ"כ קשה לראותו ולהיות בנוכחותו ולא ללגום ממנו. החזקתי
את עצמי כ"כ חזק כדי לא להישבר. פעמים נהנתי כ"כ לדעת שיש בי
את הכוח לעמוד מולו ולצחוק לו בפנים. אך ידעתי שבעצם הוא צוחק
לי, כי הוא סיחרר אותי, הוא גרם לי להתמכר אליו. פעם אחת מעדתי
ולגמתי מן השיקוי הזה שוב. מרוב עוצמת הדבר התחלתי לבכות ,
מהתרגשות. אך הלגימה הייתה קצרה, וכשם שהופיעה כך גם הלכה לה.
אך זה היה מזמן ויותר לא לגמתי מהשיקוי המדהים האסור הזה.
השיקוי עצמו  הבין שלא יוכל נגדי בגלל הפגיעה הגדולה כ"כ ולכן
הפסיק להופיע, הוא עדיין מנסה לפעמים אך אני מאמינה שהוא כבר
מצא קורבן אחר להחטיא אותו.
מאז אני מזהירה כל מי שאני יכולה נגד השיקוי הזה והוא כנגדי לא
יורד לי מהלב, מהגוף. וכל יום אני נזכרת בתחושה המסחררת הזו
ללגימתו ומתייסרת עליהם יסורים ארוכים. אני יודעת ומקווה שהוא
לא יפתה אותי שוב כשלא אהיה מוכנה, ולמרות הייסורים, הכאב
והחרטה אני מודה לשקוי הזה, אני חייבת לו את חיי, כי בלעדיו לא
הייתי מגיעה לחרטה, לכאב ובעקבותיהם- לידיעה ולהכרה של מה שאני
היום.