אני יושב לי על עלה שזה עתה צמח,
 אני מביט על העולם, על העולם הזה שלך.
 כולם ממהרים ולא יודעים לאן,
 מעבירים מבט, כאילו אני לא כאן.

היו זמנים שאנשים גדולים היו עוצרים, לא ממהרים לשום מקום.
היה להם זמן לעצמם, לנו. היינו מבלים ביחד שעות, ימים או אפילו
שבועות בלי הפסקה.
היינו מבלים, נהנים, עושים חיים.
אבל עכשיו אנחנו כבר לבד, האנשים הגדולים פגשו אנשים עוד יותר
גדולים שהבטיחו להם אושר... עושר.
אבל מה שהאנשים הגדולים לא ידעו זה שהאנשים הענקים לוקחים
בתמורה מבלי לשאול את האושר האמיתי.
הם היו מוכנים לעשות בשבילם הכל האנשים הגדולים. אפילו לוותר
על חברות אמיתי, עלינו.
לאט, לאט הם שכחו מאיתנו, הם כבר לא באו לבקר, להגיד שלום.
הם עבדו ימים בלי הפסקה. עבודה, עבודה ועוד עבודה. הם עבדו
שעות נוספות, הם לא לקחו חופשים.
ניסו לקבל העלאה במשכורת או אפילו קידום.
ואנחנו צפינו בהם מהצד, מנסים לקרוא להם לחזור והם לא שומעים
או אולי מנסים להתעלם.

הם מצאו חברים חדשים, חברים שמבטיחים.

ואנחנו? אנחנו קטנים ואותנו הם כבר לא שומעים או אולי מנסים
להתעלם.
וגם אנחנו מתחילים להעלם, וזה לא בגללנו. אנחנו מנסים להשאר
אבל כבר לא יכולים.
גם אנחנו צריכים חברים, חברים שמקיימים. גם אנחנו מחפשים חברים
שלא סתם מבטיחים.

ואתם? אתם כבר לא יכולים לחזור. אותנו אתם כבר לא רואים.
אתם ממשיכים לרוץ מבלי לדעת לאן,
אתם ממשיכים להבטיח, "אנחנו נחזור, זה רק עניין של זמן".
אך אותנו אתם כבר לא רואים, כי אנחנו כבר לא כאן.

ורק אני נשארתי להזכיר לכם שאנחנו עוד קיימים.
רק אני עוד כאן, מחכה, אולי מישהו יעצור וישמע ויקשיב.


ולי אין תוכניות, אין לי לאן למהר,
 אני חי את הרגע, אני כבר לא מאחר.
 ואתם עוד שם, רצים לשום מקום,
 ואתם ממהרים, לשום מקום אחר.

  מוקדש לכל אלו אשר רצים לשום מקום...
  קחו לעצמכם רגע, תעצרו, תעצמו את העיניים ותתחילו להקשיב.
  תנסו לחפש את אותם חברים שבאמת מקיימים.
  אולי גם תיזכרו באנשים הקטנים שכבר שכחתם שנמצאים אי-שם
בזכרונות הרחוקים.
  אותם אנשים שיעזרו לכם לבחור בין הטוב... לטוב יותר.

  ורק אז תתחילו לחשוב לאן באמת אתם הולכים ומה באמת אתם
מחפשים.

מהאחד ששמע קול קטן קורא.