פרק חמישי: שני שיבר ושליש ירכתיים

יש בחיפה חתיכה
היא גרה ברחוב פנורמה
את הלב היא מרתיחה
גם פה בנמל של פנמה

איך היינו מבלים
עיניה כחולות כשמים
זוג שדיה כגלים
שני שיבר ושליש ירכתיים

אני לא בטוח מה בדיוק רציתי להראות לה בכל הטיולים האלה. כן,
אני סייר נלהב ; אבל אני מטייל , לרוב, עם מטרה מוגדרת
במחשבתי: מקום,מבנה, גבעה. אני מטייל כדי לצפות בציפורים,
למצוא קנים, להגיע למקום רחוק שאין בו איש ולהתבודד. טיילתי עם
מרי לעוד מקומות שהכרתי ואהבתי, אבל די מהר קיבלתי את הרושם
שהיא שבעה ומשועממת, למרות שבאזני הכחישה זאת בתוקף. החלטתי
שעשיתי טעות; שאני מזניח עולם שלם שעשוי לעניין אותה הרבה יותר
מחורש טבעי וחיות בר. המכון , למשל: יש בו המון אנשים צחיחים
שאין כלל טעם להפגש איתם, אבל יש גם, למשל, את צחי ודורית,
טיפה של בוהמיות מבריקה ועירונית, מעודכנת ומעורבת, בתוך הים
המדעי התפל. על כן הכרזתי על הפוגה בטיולים ועל תחילת הטיפול
בהזנת האספקט האינטלקטואלי-תרבותי-רוחני בנפשה הצמאה לחידושים
של מרי. חנכנו את הפרק החדש בסרט, פאב וחברים, חבילת בילוי
מסורתית ובלתי נכשלת. הסרט - סינמטק - היה מייגע: אחד מאותם
סרטי עולם שלישי, על אורחות חייהן של נשים העוסקות באריגה אי
שם במרכז אמריקה, והמגע עם העולם החיצון של העיר הגדולה,
המושחתת, שאינה -מסתבר - גרועה ומושחתת יותר מקהילת הגברים
המקומית. היה שם מעין הפי-אנד: הנשים לוקחות את גורלן בידיהן,
בסיועה של אנתרופולוגית שוודית, וזוכות בשליטה על השיווק
וההפצה של מוצרי האריגה האותנטיים שלהן. מרי חשבה שהסרט מצוין,
אבל לטעמי הוא היה איטי מדי,צפוי מדי ואופטימי מדי. אחר כך
החלטנו לדלג על הפאב והלכנו לדירה של יוכי. יוכי למדה איתי
בתיכון; תלמידה מבריקה שהלכה, כצפוי, ללמוד משפטים. היא גרה
בדירה ענקית ברחוב יוסף עם עוד שתי סטודנטיות והרבה אורחים
מזדמנים. ישבנו בסלון על ספה ענקית, חום תחילת הקיץ כבר החל
להעיק ומאוורר אומלל ניסה להקל עלינו. שתינו קולה עם רום ועוד
כל מיני תערובות מפוקפקות.
יוכי: יוכי בחורה רזה, הסובלת מחזה בלתי פרופורציונלי, ענין
מביך שהיא הצליחה - בתהליך מפרך ומכאיב של התמודדות עצמית
והתגברות על אינסוף עכבות - להפוך אותו לבדיחה נחמדה וליתרון
יחסי. יש לה שיער מתולתל ועיניים שחורות בוערות ועור שחום
נפלא, כמו בשירים ישנים על נערות תימניות, אם כי הוריה באו,
נדמה לי, מאלג'יר. היו לה אפילו גומות חן, וכשהיתה צעירה יותר
ידעה להסמיק. היא שנונה, וחכמה עד מאד,ודוברת אנגלית וצרפתית
על בוריין, וקוראת הרבה ומתעסקת בפוליטיקה, מה שבטח מעניין את
מרי. והן באמת היו ממש נחמדות זו אל זו. עם יוכי אף פעם לא היה
לי רומן, ואני מניח שמרי הניחה שכן היה. ניחא. זה פשוט לא הגיע
לידי כך. היינו ידידים טובים, צברנו הרבה שעות של שיחות נפש אל
תוך הלילה בעונת הבגרויות, עם עוד כמה דמויות נבחרות מהכתה
שלנו, אבל היינו די שונים בתחומי ההתעניינות. כלומר, ביולוגיה
וציפורים אף פעם לא העסיקו אותה באמת. אם אני חושב על זה, גם
לא את מרי, למעשה; אבל למרי היתה חיבה אמיתית לטבע ולמרחבים,
ויוכי היא אשה של שולחן כתיבה,
ספרים וניירות. זה לא הפריע לשתיהן לדון בסרט שראינו לעומקו
ולהסכים שהוא היה עמוק ומעניין ומעורר מחשבה; והן המשיכו לשוחח
חרישיות לצלילי מוזיקה רכה - ג'ז אורירי - והיו הנהונים נמרצים
שאומרים "בדיוק כך!" והטיות ראש של "כן, אבל מה עם" וחיוכים
הדדיים של "הא, בטח, בדיוק כמו.." ואני התפוגגתי לאיטי לרקע,
נשען לי לאחור על הכרים, לוגם אלכוהול מתוק מהול ולוקה בנמנום
נעים, מעורפל, מביט בשתי הנשים הצעירות, וחיש קל מתחיל להזיל
ריר מנטלי למראה שדיה הדשנים, הגואים, של יוכי, המתנשאים מעל
מתני הצרעה שלה, ולמולה - קויה המוכרים, הענוגים, של מרי,
צדודית שדה האגסית, המתעקלת, שכף ידי כה מיטיבה להכיר. ובעוד
הרהורי הזימה מציפים אותי ברכות פושרת, כמו גלי חוף שנשברו ותש
כוחם, קמו שתיהן וניגשו לחדר השני, כדי שיוכי תראה משהו למרי;
אז כבר חדלתי להקשיב לשיחתן ולא ידעתי מה אמרו, אולי הציעו גם
לי לבוא איתן ולא שמעתי, ויוכי הביטה בי בחיוך משועשע, מגחכת
ורומזת למרי בידה שאין טעם, כבר נפלתי שדוד, ומרי הסתכלה בי
בגבות מורמות ומבט נוזף, אירוני, ושתיהן פנו ממני בהחלטיות
מתנשאת ואני יכולתי רק לנפנף בזרועי מין נפנוף סמלי של כניעה
והשלמה. הן חזרו לחדר ובידיהן כמה חוברות, אחת עבה ורכה עם
כיתוב אדום על כריכתה, שיוכי דפדפה בה במיומנות ונעצרה בפסקנות
באחד העמודים, מצביעה על הכותרת (1) . מרי גחנה  מעט, וראשיהן
נסמכו זה לזה; מבעד לדמדומי העייפות והאלכוהול ראיתי איך נרקמת
אחוות נשים, נבנית באויר כמו התגבשות של מלחים בתמיסה. אחת
כהה, השניה בהירה; שתיהן צעירות, וטרודות בבעיות העולם במין
רצינות אינסופית, מעשית כמו קילוף תפוחי אדמה ונאדרת כמו שירה,
כמו פילוסופיה. אם חששתי מאי נוחות, ממבוכה, מחוסר תקשורת,
הופרכו החששות הללו עד תום. למען האמת, התחלתי לחשוב שאני
מיותר קצת. איזה ריחוק נשב אלי מכוונה של יוכי, כאילו התקרבותה
למרי מרחיקה אותה ממני; ראיתי את נוסחת הפונקציה (יחס ישר בין
ההתקרבותהתרחקות) מצטיירת על איזה מסך מטופש במוח, ואז אמרתי
שאני מצטער, אבל אני מתמוטט מעייפות ורוצה לישון קצת, ויוכי
אמרה, אז אולי תשנו כאן, יש המון מקום, ולא יהיה לך כוח לנהוג
הביתה, ואני נדנדתי בראשי לכאן ולכאן, אבל ראיתי ברור שמרי לא
רוצה ללכת כי יש לה עוד המון דיבורים עם יוכי, והסכמתי,
והתנודדתי לי אל החדר שהוקצה לנו, מרי נשארה בסלון ואני ישבתי
על הרצפה למראשות הספה הנפתחת ויוכי הביאה את המצעים ופרשה
אותם ביעילות קרירה של אחות בבית חולים, ואני הבטתי שוב בשדיה
שנעו מתחת לחולצתה וחייכתי אליה מבעד לעפעפיי המורדים, מסגיר
לה את תאוותי האינפנטילית, את הקהות הבהמית שבתוכה שחיתי כבתוך
דייסה חמימה, והיא רק הניעה את שפתיה הקפוצות והנהנה הנהון
קצר, כמי שנתקלת, למודת נסיון, בעוד מקרה שרבים כמותו כבר היו
ועוד יהיו, אבל הייתי עייף מכדי לדבר, פשטתי את סנדלי ומכנסי
וצנחתי לשינה טרופה. פעם אחת קמתי להשתין וראיתי בדרך את מרי
ויוכי - עדיין יושבות סמוכות, מרי קוראת משהו ובתוך כך מדברת
אל יוכי, שמביטה בה במין רצינות רכה.

מה היא קוראת שם?

חזרתי למיטה, ושוב התעוררתי בגלל רעש  של  דלת נטרקת ואנשים
נכנסים ושיחות כבושות וצחקוקים, אבל לא היה לי כוח לקום,
קיללתי את הדירות הסטודנטיאליות הללו, הפתוחות לכל דיכפין
ומאכלסות צפורי לילה חסרות דאגה המקשיבות למוסיקה מתקדמת ודנות
בפילוסופיה ובהוליסטיקה עד קצה הלילה, ואי אפשר לישון בשקט,
ורציתי את מרי על ידי, בזרועותי, ואז הבטתי בשעון וראיתי שעוד
לא חצות, והטענות האילמות שלי אינן במקומן, וניסיתי לחזור
ולהרדם. לא ממש הצלחתי. הזייה מוזרה התגנבה להכרתי המטושטשת:
נדמה היה לי שאני שומע להקת רוק - זמרת צרודה וגיטרות מיללות -
שרה את "קול אורלוגין קורא חצות", לחן של יוחנן זראי. שיר מתוך
המחזה המוסיקלי "סנונית מפליגה לחוף מיומבה", אם אתם דוקא
רוצים לדעת. יש פרטים כאלה שמקוטלגים אצלי בזכרון, בלי שום
סיבה נראית לעין.


(מתוך דו"ח אמנסטי 1985)


...הדיווחים הראשונים על המתרחש בזאמיביה הגיעו ממטה הארגון
בשוויץ. בכמה מהמרכזים הרפואיים היוקרתיים של ציריך נרשמה
עלייה של מאות אחוזים בפניות של נשים זאמיביות לצורך ניתוחים
פלסטיים. בדיקה מעמיקה יותר של הסטטיסטיקה גילתה כי מדובר
למעשה בניתוח יחיד: הגדלת החזה באמצעות שתל סיליקון. זהו ניתוח
שגרתי למדי שעליה תלולה בביקוש אליו עשויה  לרמז לכל היותר על
נטיה חברתית או אופנה בקרב נשי שכבת השלטון העשירה במדינה.
הנקודה המדאיגה היתה האחוז הגבוה של נערות צעירות מאד, שהפניה
נעשתה על באמצעות הוריהן, ושרבות מהן אף נדחו מפאת גילן הצעיר
והעובדה שטרם סיימו את תהליך הצמיחה הגופנית.  אחד הרופאים,
שהפנה את תשומת לב הארגון לנושא, שמע ממאושפזת צעירה שלא תוכל
להנשא, ויאסר עליה להוליד ילדים אם לא יוגדל החזה שלה. משפחתה
נדרשה למאמץ
כספי עצום למימון הניתוח. הדברים עוררו את חשדו, אבל כל נסיון
לברור מעמיק יותר נתקל בחומת שתיקה, והנערה נעלמה מן המכון עוד
טרם בוצע הניתוח. בעקבות הארוע פנה הרופא לרשויות הבריאות, ללא
תגובה, ועל כן העביר את המידע לסניף הארגון בבזל.

זאמיביה - רקע מדיני

טענות בדבר הפרת זכויות אדם בזאמיביה הגיעו בקביעות מאז עליית
לשלטון של מוחמד ג'בלתיין, שפילס את דרכו לצמרת השלטון באמצעים
אלימים, שהם, למרבה הצער, חזון נפרץ בזאמיביה מאז זכתה המדינה
לעצמאות. ג'בלתיין, יליד 1925, הוא בן לאצולת שבט הבזאז,
שהתחנך באנגליה. בעת לימודיו יצר קשרים הדוקים עם גורמים מן
הימין הפוליטי והאינטלקטואלי, קשרים אשר בתקופה שקדמה לעלייתו
לשלטון סייעו בעדו לקבל תמיכה ועידוד מארגונים וממשלות
מערביות. ג'בלתין הדיח, בהפיכה מתוכננת היטב, את הנשיא הקודם,
נ'סיסי לוגובה, והוציא אל מחוץ לחוק את מפלגתו
הלאומית-מרכסיסטית. המפלגה הלגיטימית היחידה שנותרה היתה מפלגת
הבלתי-תלויים. ההפיכה היתה כרוכה בהוצאות-להורג של מאות ואולי
אלפים מתומכי הנשיא המודח, וכן בוצעו מעשי טבח ממש, ללא איצטלה
של משפט וגזר דין. המהלך כולו היה גם בעל אופי אתני מובהק, שכן
ג'בלתיין, כאמור בן שבט הבזאז, פגע במתנגדים פוליטיים שהיו
כמעט ללא יוצא מן הכלל בני שבט לוגובה, יושבי המישורים. למרות
זאת התקבלה ההפיכה בברכה ברוב בירות המערב, לנוכח שינוי
האוריינטציה הפוליטית שהיה צפוי עם עלייתו של מנהיג
אנטי-קומוניסטי מובהק.  שנות שלטונו הראשונות של ג'בלתיין
אופיינו בשקט יחסי, אם כי שרידי האליטה הקודמת המשיכו להיות
נרדפים והוצאות להורג נמשכו כל העת. ההוצאות להורג הן פומביות
ואף משודרות בטלויזיה.

מוחמד ג'בלתיין והאידיאולוגיה הגנאולוגית

ג'בלתיין, שחונך כאמור באנגליה, היה, על פי עדויוית של אנשים
שהיו המקורבים אליו בעת לימודיו, חבר באגודה האאוגנית על שם
פרנסיס גלטון. "אאוגניקה" הינה השבחת הגזע האנושי באמצעים
גנטיים. גלטון (בן דודו של צ'רלס דארווין) ערך מחקרים רבים
בנושאי סטטיסטיקה ותורשה. מחקריו בנושא תורשת האדם, שכיום ברור
כי היו מופרכים מיסודם, הצטיינו בעויינות רבה כלפי נשים. בין
השאר טען כי "תכונות טובות עוברות רק דרך האב" (למעט תכונות
דתיות). אחת הפירכות הבולטות בתיאוריה של גלטון היתה העובדה
שהאשים את הנשים (שלדעתו אינן תורמות דבר לתכונות 'הטובות' של
הצאצא) בזניחת תפקידן כמעמידות צאצאים. לטענתו, הנשים המוצלחות
ביותר מבחינה גנטית (באנגליה לפחות) הן הממעטות ביותר
ללדת,והדבר מביא להתנוונות הגזע. על פי גלטון, ניתן לזהות את
מובחרותן הגנטית של נשים על פי יופי פיזי, בריאות ומרץ; וניתן
למקד עוד יותר ולזהות אשה משובחת מבחינה גנטית על סמך תכונה
יחידה ובולטת אחת: היקף החזה. לדעת גלטון, זהו המדד העיקרי
לאיכות גנטית, שכלית וגופנית כאחת. ככל שמסקנות אלה נראות כיום
מגוחכות, צריך כמובן לשפטן לאור הדוגמות האינטלקטואליות
הויקטוריאניות שבתוכן פעל גלטון, ואשר במסגרתן לא היה בבחינת
חריג קיצוני. בסוף ימיו חזר בו גלטון מהטענה המסוימת בדבר היקף
החזה, וטען כי תכונות מין משניות כמו גודל החזה אינן קשורות
לפוריות. בעיקרי תורתו , עם זאת , הוסיף להחזיק בתוקף. אבל
אחרים, בהם הסוציולוג הנודע הרברט ספנסר, אימצו את  טענתו
ודבקו בהשקפה לפיה נשים שטוחות חזה ובעלות השכלה גבוהה אינן
מסוגלות ללדת צאצאים מפותחים ולגדלם כראוי.  בעת שהותו באנגליה
נחשף ג'בלתיין לספריהם ולתורותיהם של חסידי האאוגניקה מבית
מדרשו של גלטון, ולפי מספר עדויות נחשף גם לחיידק העגבת, הגורם
כידוע בטווח הארוך להדרדרות הכישורים המנטליים ולטרוף. הוא
התקבל כחבר השחור הראשון של האגודה האאוגנית; לא ברור כיצד
התיישבה התעניינותו האינטלקטואלית ודבקותו בתורות אאוגניות
מיושנות עם  היותו שחור, שכן התפיסות הללו הן מטבע ברייתן
גזעניות, והן מציירות 'סולם התפתחות' שבראשו הזכר הלבן, וכל
שאר גזעי אנוש מאחוריו. בכל שנות פעילותו הפוליטית לא זנח
ג'בלתיין את התעניינותו בתחום המדעי, או הפסאודו-מדעי הזה, ובד
בבד פיתח תפיסה אידיאולוגית פוליטית שבבסיסה - השבחת הגזע של
בני עמו, כדי שיוכל להצעידם לעבר עתיד טוב יותר, שבו יהוו גזע
עליון ושליט. אין מידע רב
לגבי יועציו של השליט מאז חזר לארצו ולאחר תפיסת השלטון, אבל
ברור שביניהם יש מומחים רבים בתחומי הביולוגיה והגנטיקה. ככל
הנראה פותחה תכנית סודית להגשמת חזון השבחת הגזע של ג'בלתיין.
המומחיות המדעית נותרה תמיד כפופה לתפיסותיו של השליט, בהן
הרעיון האובססיבי שלו בדבר גודל החזה הנשי כסמן של יתרון
גנטי.

תכנית השבחת הגזע

כל האמור לעיל יכול ההוותר בבחינת קוריוז משעשע אלמלא החל
בשנים האחרונות תהליך הישום של "התכנית האאוגנית הגדולה". מבלי
לצאת בהכרזות פומביות, מסיבות פנימיות או מחשש לתגובה
בינלאומית, הוחל במדיניות קשוחה ביותר של פיקוח על הילודה. יש
לציין כי זאמיביה, אף שהיא מדינת עולם שלישי אופיינית ותושביה
סובלים מעוני ומחסור, אינה בולטת בעודף-אוכלוסין ואין בה
אזורים צפופים באופן קיצוני, גם לא בפרברי העוני של הבירה.
מדיניות הפיקוח על הילודה, שהיו לה גם סממנים של הסברה
ותעמולה, פעלה למעשה בעיקר על ידי כפיה ואיומים, הגבלת גיל
הנישואין בחוק,  וחובת שימוש באמצעי מניעה. קיימות שתי עדויות
ישירות על רצח תינוקות בכפרים ובפריפריה, כאמצעי הרתעה; סביר
שארעו מקרים נוספים.  בקירבת הבירה נבנה מחנה בקרבת הבירה,
מחנה הנשמר באמצעי בטחון קפדניים, ואליו מועברות, על פי
הידיעות שבידינו, נשים בגילאי 17-26, שנבחרו על פי סדרת
קריטריונים שהבולט בהם הוא היקף חזה גדול. הן מובאות בניגוד
לרצונן, והמטרה היא ליצור מעין חוות רביה שבה יצמח דור העתיד
המשובח של המדינה. ככל הידוע הגברים הרשאים - או המחוייבים -
לבוא במגע עם הנשים הללו הם רק בני משפחתו של השליט. בידינו 48
עדויות מאומתות על נשים צעירות שנעלמו או נחטפו ממשפחתן על ידי
כוחות הבטחון ועקבותיהן לא נודעו. כמו כן יש בידינו עדות של
הגברת אנג'לה סואמבה, קרובה רחוקה של השליט, שהיא כיום גולה
פוליטית בפאריס. לפי עדותה, שטרם אומתה על ידי מקורות אחרים ,
תובע השליט לעקר באמצעות ניתוח את כל הנשים שנתוניהן הפיזיים
הינם למטה מדרישותיו, ולחילופין לאלץ כל אשה העונה על
הקריטריונים שלו להרות וללדת מתחילת גיל הפוריות ועד בלות,
בתכיפות המכסימלית האפשרית.


מתוך מסמך עדות של ד"ר אבובכר נ'מאזי, לשעבר יועץ בכיר לראש
הממשלה, שהוצא להורג במאי השנה:

לפנות ערב הודיעה סוכנות הידיעות הלאומית את תוצאות הבחירות
שנערכו אחר הצהריים בכל שבעה עשר מחוזות הקונפדרציה, וכמו בפעם
הקודמת זכה מנהיגנו הדגול בתמיכה סוחפת של 95.5 אחוז מכלל בעלי
זכות הבחירה, שהם, כידוע, אותם אזרחים התומכים במנהיגנו הדגול
ומהווים, ע... פי מקורות יודעי דבר שצוטטו בעיתונות הזרה,
כלומר אני, את כל בני משפחתו המסוגלים ללכת, מגיל שנתיים בערך
(הם מתחילים מאוחר) וכן ידידים קרובים.  היו הפרעות קליטה רבות
בבי.בי.סי: כתמי שמש. כך שלא הצלחתי לשמוע על התגובות
הבינלאומיות לחגיגה הדמוקרטית שלנו. מן הסתם היה זה השגריר
הבלגי שברך ראשון. בטלוויזיה, בערוץ הממלכתי, המשיכו לשדר
תעמולת בחירות, למרות שהתוצאות כבר נודעו ברבים:  ילדים
רציניים בחליפות ועניבות מנפנפים דגלים, חדרי לימוד ממוזגים,
אחיות רחמניות, אתרי בניה מונומנטליים, עצי קוקוס בשקיעה
ומדרונות אלפיניים ירוקים שנגזרו באכזריות מתוך איזה סרט
תיירותי, ונועדו לרמז, אולי, על אתר נופש אפשרי שאליו יגיעו
תומכי הנשיא, בסמוך לשרותי בנק מעולים וקליניקות פרטיות
נודעות. שירי לכת ומוסיקה קלאסית ליוו את הסרט. אחר כך עברו,
ללא הקדמות, לשידור ישיר של ההוצאות להורג של עברייני רכוש.
הכרתי את במאי הסרט: הוא היה בוגר ה"רויאל אקדמי אוף דראמאטיק
ארטס" ומעריץ של פאזוליני, אבל כשאירח חברים אירופיים בחווילה
שלו נהג לנסוע בקאדילק השחור אל בית הספר לאחיות, אותו בית ספר
שצולם בסרט התעמולה, ולהביא מלוא המכונית תלמידות, שהיו,
לדבריו, נקיות יותר מנערות בית הבושת, וגם זולות יותר. חינוכו,
נימוסיו וכישרונותיו הופרדו בחיץ אטום מגסותו ואנוכיותו
הטבעית, שלא לדבר על העדר מוחלט של חוש מוסרי, ותכונות אלה
הפכו אותו למועמד טבעי לתפקידים שמילא. הקנאה היא הדוברת
מגרוני, כמובן. לו היו לי רק מעט מכשרונותיו ומבהמיותו, הייתי
מאושר יותר. במקומן ניחנתי בעקשנות ובגאווה מטופשת, בעכבות
ובכיב קיבה. את כל אלה רכשתי כנראה - הימים ההם מטושטשים כבר -
בין כרי הדשא הירוקים, על גדות הנחל, וליד שולחנות העץ
הממורקים של הספריה. שם גם פגשתי את הנשיא - הוא מבוגר ממני
במעט - כשבא לביקור ממלכתי עם אביו, וגרם לתקרית דיפלומטית
כשהתנכל לחדרנית אחת במלון. אבל קשה לומר שאי פעם נוצרו בינינו
יחסים של ממש: הוא ידע מי אני, ולא חשב שאני מסוכן במיוחד, ועל
כן אני כאן, חי ומקשקש בעט הציפורן היפה שלי, מתנת פרידה
מידידי באוקספורד, טעונה דיו מקומית מימית ובעלת גוון סגול
דהוי. בעט הזאת כתבתי מאמרים שהודפסו אחר כך בכתבי עת
יוקרתיים. אבל מאמרים ב"פוריין אפיירס" מעולם לא טרדו את
מנוחתו, ומנהיגותו לא ענתה על דפוסים ומודלים ידועים שאודותיהם
מרבים להתנצח התיאורטיקנים של מדע המדינה. הוא הטיל את שלטונו
באמצעים פשוטים וישירים: מכות והרג. הגחמנות שלו כלפי עוזריו,
שריו ויועציו, שאותם מינה ופיטר וחיסל בעקביות, לא נבעה ממוח
רב-מזימות, מעקרונות של הפרד
ומשול, מהרצון למנוע צבירת כוח והתגבשות קואליציות נגדו. הוא
פעל על פי אינסטינקט חייתי לחלוטין. זאת אף על פי שהיה משכיל,
ומתוחכם, ומעודן בדרכו המעוותת, ותפוס הרהורי גדולה
וחזיונות-עוועים פטריוטיים. כל אלה פשוט לא באו לידי ביטוי
בפראקסיס, במעש היומיומי של שלטונו. הוא לא האמין שאם ידאג
לפרוטות, ידאגו המאות לעצמן: פרטים לא העסיקו אותו. הוא יזם
מפעלים אדירים, ומינה את אחייניו לנהל  ותם, אבל מעולם לא עצר
לברר מה התרחש לפני או אחרי טקס הפתיחה החגיגי וגזירת הסרט.
העובדה שהסכר הענק שבנה הציף שטחים פוריים  בהם צמחו בעבר
גידולי יצוא חשובים, שהמים העומדים הביאו מלאריה ובילהרציה,
שצמחיה סתמה את הטורבינות ליצור החשמל עד ששבתו לחלוטין בהעדר
תחזוקה - כל אלה לא היו מעניינו. המדינה התנהלה אם כן מעצמה,
ומערכת עצומה ובלתי ניתנת לעקירה של בזבוז ושוחד היכתה שורש.
כל בעל תפקיד דאג רק להבטחת עתידו הכלכלי; כל עיסקת רכש גדולה
נמדדה אך ורק על פי אחוזי השוחד ששולשלו לכיסו של בעל
הדבר.פרוייקט מיחשוב משרד הפנים, למשל, הסתיים עם רכישת מחשבי
"אוליבטי" במליוני דולרים, אבל התקנתם והפעלתם לא היו חלק מן
העיסקה. איש לא יכול היה להרוויח מכך, ועל כן נותרו המחשבים
הנוצצים בארגזי העץ שלהם עד שהפכו מיושנים כל כך שאפילו מהנדסי
אוליבטי עצמם, אילו התבקשו לכך, לא היו מסוגלים להפעיל אותם.
מאות אוטובוסים הגיעו באניות לנמל, כדי להקים חברת הובלה
עממית, אבל אחרי שצולמה פריקתם בטלוויזיה הוצבו בחניון בשטח
הנמל, ושם נותרו עד היום, נמקים בשמש הקופחת ובגשמים, ואיש
אינו יכול לקוות עוד שיסעו אי פעם. רק חלקים מהם - דלתות,
זגוגיות, צמיגים - נוסעים אולי בדרכי המולדת, חלקי חילוף
מאולתרים של גנב בעל תושיה. אני מלקט סיפורים מופלאים כאלה
להנאתי, אבל רק מעטים כאן יכולים להעריך את מלוא חריפותם. יש
סיפורים ביזאריים עוד יותר. למשל, נמל התעופה החדיש שלנו, שהוא
העתק מושלם ומדויק של נמל התעופה סחיפהול שבהולנד. לא פלא: בנו
אותו אותם מהנדסים, אותם קבלנים. השליט דרש העתק מדויק, וקיבל
העתק מדויק: כולל סככות שבצילן חנה צי חדיש של מפלסות-שלג,
במרחק של פחות משבעים קילומטר מקו המשווה. שלטי ההכוונה בשדה
נעצרו בתאריך כלשהו, ואוי לנוסע האומלל שינסה להעזר בלוח
הטיסות היוצאות והנכנסות, המפגר בחמש שנים אחר הארועים. או
התיאטרון הלאומי שלנו, שהוא בעצם העתק של התיאטרון הלאומי
בבלגראד, אלא שנבנה על קרקע של ביצה ושקע עד ליציע, ועל כן
נבנה בשנית, באותו מקום עצמו. כל אלה, כאמור, לא העסיקו אותו
כלל. אינני בטוח אם הוא יודע את הדברים. חלקם ודאי ידוע לו.
אולי נהנה הנאה משונה מהכאוס המוחלט הזה, שהוא ניצב מעליו כמו
אל, ויכול להושיט מדי פעם את ידו ולהתערב בו. אבל ביורוקרטיה
ועסקים אינם מעניינים אותו; עוד פחות מכך ענייני חברה וכלכלה.
הוא רואה הכרח לעצמו להתעניין בפוליטיקה גלובלית ולנצל מדי פעם
את המוניטין שיצא לו כראש מדינה מטורפת ובלתי מזוהה, ולסחוט
סיוע חוץ נדיב או השקעות של ממשלות מערביות בפרוייקטים
אפסי-סיכויים. אבל מעל הכל, כך נראה לי, הוא רואה עצמו כאיש
מדע, כחוקר שארץ שלימה, רחבת ידיים וצפופה, היא מעבדתו.  הייתי
בין הבודדים שנתוודעו לפרוייקט הסודי של שיפור הגזע. הוא היה
המדען הראשי, הוא בילה שעות ארוכות לבוש חלוקים לבנים ומוקף
צוות רציני עד היסטריה בניתוח נתונים וגוויות, בתצפית בבעלי
חיים אומללים שרבים מהם נגנבו והפכו מחיות מחקר שערכן המדעי לא
יסולא בפז לארוחת ערב של משפחה עניה. היו לו רגעי צלילות רבים
שבהם היה מכתיב הוראות מדוייקות למדי, על פי כללים מדעיים,
מתכנן ניסויים שונים, אבל זה היה נגמר אם היה חופן לפתע את
שדיה של אחת האסיסטנטיות ונכנע לבולמוס המיני שלו בלי להתעכב
אפילו לאיזו הפוגת נימוסין. מובן ששום שיטתיות לא יכולה היתה
להשמר באופן כזה, כי בפעם הבאה ששבה צלילותו היה מעסיק עצמו
בדברים שונים לגמרי. וממילא היה לו רק רעיון אחד, ולכל ניסוייו
כבר היתה תוצאה מוכנה מראש, ואיש לא היה מעז להראות לו נתונים
סותרים כלשהם. אבל מה שעוד לא ידעתי אז, ואפילו לא חשדתי, הוא
מה שקורה בכל השטח הענק  מערבה למבנה של מכון המחקר הלאומי;
היתה שם עיר קטנה של ממש, מוקפת גדרות, ומתוך חוסר מחשבה פטרתי
זאת בדרך אגב - מגורי סגל, חשבתי. מבני שרות. אלוהים יודע מה
הוא בנה כאן - אולי העתק של עיירה שויצרית קטנה שהתחבבה עליו,
כולל תושבים. גם אני לקיתי באותו עיוורון לאומי  שניסיתי להמנע
כל כך מלהדבק בו, ועיני נפקחו רק ביום שבו נעלמה בתי.