ממלכת הטמטום השתלטה על החיים שלי. כמעט על הכל, רק הראש עוד
משדר סימנים של שפיות. לקום בבוקר להסתכל סביבך ולדעת שכולם
חיים בעולם של בועות סבון ושמפו בריח של מנגו.

והקול, הקול שלה. כבר יותר מחצי שנה מנגנת על הגיטרה ושרה
בקולי קולות וכבר הקירות של הבית בוכים. זהו, התייאשנו לגמרי
אני והקירות. כבר לא אכפת לנו רק שלפחות לא תנסה לשיר את
השירים עם הקול הגבוה כי אז גם החלונות מצטרפים לקינות.

נו, אז במצבים כאלה באמת נותר לך רק לדבר אל הקירות. יקשיבו הם
בטוח, לענות- לא תמיד. לי הם עדיין לא ענו, בעצם עדיף לשתוק
מתי שאין דבר חכם להגיד. אם כל האנשים, או לפחות אלא שסביבי,
היו מאמצים את הרעיון אולי היה לי קצת שקט. ואולי אם היה כל כך
שקט אפילו הקירות היו מתחילים לדבר. מי יודע? צריך לנסות את זה
מתישהוא.

ומי רואה את כל הדברים שאנחנו עושים לבד ולא רוצים שאף אחד
יראה? בין הקירות הקרים... בעצם, במקרה שלי זו היתה חבורה של
עצים ודווקא היה חם, חם מאוד. אוגוסט 99 וחם... ביערות הכרמל
מזמן לא ראו הופעה טובה כזאת. הופעה של שניים לשנייםץ רק אני
והוא והכוכבים. קירות דווקא לא היו שם וחבל כי אם היו קירות לא
היינו מקבלים פנסים בעיניים. מאוד מסנוור.

אמרו לי: תקלפי את השכבות, תקפצי מהחומות שבנית סביבך. ואני רק
חשבתי לעצמי- ביום שנשבור את כל הקירות נתחיל לדבר אל העצים
והאבנים.