עדיין לא הוצאתי את
התמונה שלך מן הארנק
בכל פעם שניסיתי, חיוכך
העביר בי מחנק
בספר הטלפונים שלי, את
עדיין אהובתי היחידה
כנ"ל גם בליבי, לא רק
בארנקי את מכבידה

טילפנתי לאלוהים, בשביל עידוד
או איזו מילה טובה
והוא שאל אותי "תגיד,
איפה היית ביום בו מתה האהבה?"
לא העזתי לשקר, ידעתי
שבכל מקרה הוא איכשהו יגלה
אז נאנחתי וסיפרתי לו
שהייתי חולה

ואבא של אביב גפן, יושב
לו באיזה חדר חשוך, ערירי
עושה הכל כדי שכל פעם
אני אתגלה כלא מקורי
באותו יום שהיא, נו איך קראו לה, מתה
גם הוא כתב שיר נקמני
והבן שלו די שם זין
בעצם גם אני

"אסור לפתוח" כתוב על הקופסא
של ערכת המגן, או של בתולה צעירה
הייתי רוצה להשיג כזה, לשים את הלב
סתם, על כל צרה...
ולמרות הסבל בעולם, חוסר הצדק,
היהדות והרצון לנקום
כשאדולף בא לבקר, לפני הירייה
עוד אמרתי שלום

אל תשאלו אותי, אני לא אענה
כי חיים לא מודדים בשנים
או בכמה יש לך, כמה זיינת,
ועל כמה כלים היתושים שלך מנגנים
הוא בא אלי יום אחד והאשים אותי שרצחתי אותה
נו, איך קראו לה? זה התחרז עם 'איבה' ו'אכזבה'
הוא אמר שהיא ויתרה לא לפני שאני ויתרתי
כשאיבדתי תקווה

הוא עדיין ממשיך לטלפן ולטלפן
אבל אני לא עונה לו, אני ישן...