ניאון מהבהב. כתום. עם כמה נוריות שרופות. נקודות נקודות
בוהקות וכבות ממסגרות את השלט המתנוסס מעל  "הפיצוציה של
שמעון" מתחת לבית שלי. אני יושבת לי על המרפסת הקטנה בקומה
השלישית, בריזה נעימה באה מכיוון הים, מייבשת את הלחות מהגוף.
אני בוהה באורות המנצנצים למרות שלא קריסמס, בוהה באדניות שלי.
פרחים צהובים קטנים שאני לא יודעת את שמם. וגם כמה ירוקים שלאט
לאט משתלטים על המקום באדנית. "באמת מזמן לא השקתי אותם" אני
חושבת לעצמי, וחוזרת לבהות בניאון של שמעון. בחור טוב השמעון
הזה. בן 30 בערך, עדיין רווק. חצי מהחיים שלו הוא בזבז בתנועה
דו-סיטרית במוסד לעבריינים צעירים ואח"כ בכלא השרון. היו לו שם
הרבה חברים טובים שהחזירו אותו למוטב, ככה הוא הסביר לי פעם,
כשיצא לנו לדבר ע"י הקופה. הוא מעביר את הקולה חצי ליטר ושקית
הבמבה הצהובה, את קופסת המלברו לייט ובמבחנה הוא עוצר, פאוזה
כזו של מתלבט אייך להעלות את הנושא כך שלא ייצור אצלי אנטי
ובכל זאת אמשיך לחזור ולקנות אצלו...
"ישבתי פעם על שטויות כאלו" הוא אומר " היה לי אוסף יפה של
מבחנות מכל הסוגים בבית"
"כן...הא...." אני עונה לו, מנסה לשתף פעולה בשיחה.
"אני הייתי מהחלוצים, לפני שזה הפך כ"כ אופנתי להגיע לפיצוציה
ב-12 בלילה כדי לקנות קולה, במבה ומבחנה". כולם חושבים שהם היו
החלוצים. פעם בכלל לא היו פיצוציות.
זה סט כזה. אחד בלי השני זה כבר ממש לא שווה. אתה לא יכול
לקפוץ ככה סתם לפיצוציה באמצע הלילה בשביל לקנות מבחנה. רק
מבחנה. כי אז כולם ישר ידעו אייך המשך הלילה שלך הולך להראות.
אז אתה מנסה לרכך את הקניה עם קולה ובמבה. שלא ייראה חשוד. אבל
המוכר, כמו גם כל הלקוחות בפיצוציה, הרי יודעים בדיוק למה משמש
הבקבוק ברגע שהקולה בו נגמרת, וגם באיזה שלב של הלילה יתחשק לך
לתקוע את הבמבה הגדולה והעסיסית שקנית. כולם חיים באותו הסרט.
כולם קונים בדיוק את אותו הדבר, ובכל זאת מתנהגים כאילו הם -
הם המציאו את הגלגל.
שמעון ויתר לי דיי בקלות על שיחת החזרה למוטב שלו. זו הייתה רק
השיחה הראשונה מני רבות שעתידות היו להגיע עם כל ביקור
בפיצוצייה שמתחת לבית . וכמה שזה הציק לי מעולם לא בחרתי ללכת
לפיצוצייה אחרת. לא עלה בדעתי.
ביום קייצי אני לובשת גופיית ספגטי ותחתוני בוקסר רחבים. חם
ולח מדי כדי להיכנס לכל דבר אחר והנוכחות המרובה שלי במרפסת
מחייבת מידה של צניעות. אני תולשת לי עלים ירוקים ויבשים
מהאדנית שלי ומוציאה מהארון שלי בחדר השינה את הבקבוק קולה חצי
ליטר האחרון שקניתי אצל שימעון, זה עם המבחנה מחוברת אליו
בנאמנות. אני מכינה לי את הראש ומדליקה אותו בעדינות. לוקחת
שאיפה אחת ארוכה לראות , מחזיקה עד כמה שאפשר, ואני בסרט שלי.
לא צריך הרבה בשביל להיכנס לסרט ביום קייצי כזה. רק מלשבת על
המרפסת אני ב"היי". רק האוויר התל אביבי עושה לי את זה. אני
נשענת לאחור הראש שמוט הסנטר מסתכל למעלה, העננים זזים מעלי.
יש רוח עדינה כזו, אחד היתרונות בלגור ע"י הים. אני מחזירה את
הראש קדימה ומבטי נתקל בדירה שממול. גם שם, כמו אצלי, המרפסת
פתוחה. יש אור בחדר, וגבר ערום מסתובב בו במעגלים, רק אלוהים
יודע מה הוא עושה שם, רוקד איזה ריקוד מים שיביא אינשאללה את
הגשם. אני בוהה בו עוד דקות ארוכות, קצת מטושטש לי, אני מכווצת
את המצח, הגבות שלי כמעט ונפגשות כדי לחדד את הראייה, אבל הוא
מתלבש ונעלם לי משדה הראייה.
אני מורידה עוד ראש ונהיית צמאה. אין לי כוח לקום עד למקרר,
וכשאני סוף סוף מחליטה שזה או לקום או למות מצמא (תוך כדי
סינון עצבני "טיפשה, אייך לא הכנת לך בקבוק שתייה קלה על - ידך
!!) אני בוחרת לקום רק כדי לגלות שאין לי כלום במקרר. כלום.
כלום. כלום. מים מהברז בדירה הישנה והמעופשת הזו אני לא שותה,
נראה לי שיש משפחות שלמות של עכברים שחיות בצנרת. לפעמים אני
שומעת אותם בלילה, חוגגים במסיבה טראנס. שמתי על עצמי קפקפים
ורודים וירדתי עם 10 שקל למטה. קפיצה קטנה לשמעון והכל יטופל.
בקבוק קולה אחד בדרך למקרר. אני עומדת על יד הקופה, מזמזמת את
השיר החדש של דנה ברגר, מחכה שהוא יסיים משהו לא ברור שהוא
בדיוק עושה. אז הוא פונה אלי " הו, שלום, מזמן לא ראינו אותך
כאן, עברו כבר כמה ימים ... "
"כן, הייתי עסוקה" אני אומרת לו. "בבהייה אין סופית בחלל הדירה
שלי" אני אומרת לעצמי.
"עובדת קשה. כמו כולם היום, חמודה, זה המיתון המחורבן." נמאס
לי שכולם מדברים על המיתון הזה כאילו הוא אשם בכל הצרות שיש
בעולם. לא אני לא עובדת קשה. עובדת פה ושם. מי אמר שקשה.
"כן..." אמרתי לו וחייכתי " עובדת...". אני חצי מסטולית חצי
עייפה חצי לא יודעת מה עובר עלי באופן כללי בחיים והוא מדבר.
"עוד משהו?" הוא שואל.
"לא, תודה, רק קולה הפעם" אני עונה לו בקרירות
"בקבוק גדול , אני רואה, מה קרה לחצי ליטר הקבוע?"
"אני צמאה במיוחד, חם היום"
"ואני חשבתי שאת עוברת לדברים גדולים יותר"
"גדולים יותר ? לבקבוקים של ליטר וחצי ? למה אתה מתכוון?"
"את יודעת, דברים גדולים יותר שמצריכים בקבוק גדול יותר"
"אני לא עוקבת שמעון, מאמי, אני עייפה מתה, תהיי ברור"
"יש לי משהו מיוחד, מיובא מחו"ל. לא צריך בקבוק בשבילו."
"מה אתה אומר"
"מה שאת שומעת"
אני צוחקת . שמעון ניצח. לא את העבר שלו. לא את הסטיגמות
החברתיות שנדבקו לו עם השנים. הוא ניצח אותי. חייכתי אליו.
אמרתי לו " אתה בחור מתחשב, שמעון. תביא נראה מה יש לך"
שמעון פתח את הקופה והוציא את המגש הקטן עם הכסף ממנה לגמרי.
מתחת למגש הייתה מן מגבת ומתחתיה שקיות שקיות קטנטנות ולבנות.
נעמדתי פעורת פה. שאלוהים יעזור לי, מעולם לא חשבתי שאני, אני
אני, אעמוד בסיטואציה כזו. מעולם לא רציתי ולא חשבתי שארצה,
אבל משהו באותו ערב שרבי נתן לי הרגשה של שום דבר כבר לא יהרוג
אותי. לא בגלגול הזה בכל אופן.
קניתי ממנו שקית ב- 150 ש"ח. שילמתי לו למחרת .הוא סמך עלי
השמעון הזה. נשמה.