ראשון
"אתה לא יכול להיות רציני..."

"דווקא כן," השיבה לי, וכאילו כדי להוציא אותי מן הכלים השאירה
את המשפט תלוי. שם, מעל לשיש האפור שבמטבח, משתעשע לו עם
הכפתורים הנוצצים של המיקסר.
"תעזבי את המיקסר. הוא חדש".
היא שיחקה בו עוד קצת. דווקא. "זה לא מיקסר, טיפש". היא עזבה.
"אה, כן?" וחייכתי את החיוך הממזרי השמור לאירועים מסוג זה.
"אז מה זה?"
"קוראים לזה מג'ימיקס," הסבירה והקפיצה עצמה למצב ישיבה על
השיש שלידי.
"נפלאות הטכנולוגיה." השבתי אני, החיוך עדיין על פני, מניח
בשקט את הצלחת השטופה למחצה בתוך הכיור. "ומה ההבדל?"
"אוף, אתה החלטת לעצבן אותי היום, מה?" היא מחייכת וכבר
מתחילה, באיחור אמנם, אבל בכל זאת, מתחילה לזהות את החיוך שעל
פני. היא התרחקה והוסיפה "מה?". הוא היה מהוסס יותר מקדמו,
וידעתי שעלי לפעול.
פעלתי.
זינקתי עליה, עם הקצף, הסבון, הרטוב וכל העניין. הקצפתי אותה,
סיבנתי אותה, הרטבתי אותה, וכל העניינתי אותה. צחקנו. היא ברחה
לחדר שלי ונחתה על המיטה. נחתי אני עליה. צחקנו. נישקתי אותה.
היא עצמה את העיניים, אבל קמתי.

היו לי דברים לעשות, אתה מבין.
"אתה אדיוט."



שני
"נהה, לא בא לי ללכת לים."

"ואולי כן בא לי ללכת לים?" אמרה לי בקול המתכתי של הטלפון
הסלולרי שלה. "על זה לא חש--ת." היא גמגמה לי מעבר למכשיר.
"אני עלול להבין אותך קצת יותר אם רק תוציאי את הראש מתוך
האקווריום."
"ואני עלולה לדפוק לך בדלת בכל רגע ממש." ואז היא דפקה. לפעמים
זה מטריד, שאנחנו שכנים, שאני לא יודע מתי היא בבית. שהיא עושה
לי ביקורי פתע. שאני לא מוכן. הנחתי את השפופרת בעריסתה
וניגשתי אל הדלת. שמעתי אותה צועקת "הלו-או!" אל תוך המכשיר
המנותק שלה.
פתחתי את הדלת, "גברת, למה את מדברת לעצמך?", וצבטתי את הטוסיק
החמוד שלה כשהיא נכנסה. סטירה על היד שלי. חיוך ילדותי.
"אז אתה בא לים, או שכולך דיבורים?", וניגשת לחדרי.
"בתחתונים, או שמותר לי ללבוש בגד ים?" הלכתי אחריה והיא חייכה
ופתחה את פיה לענות. "אל תעני לי".
מכיוון שידעתי שהיא לא תצא מהחדר, לקחתי את בגד הים שלי והלכתי
לחדר של אחותי.
היה נחמד בים. השמש, החול, הרוח. הגלים היו גבוהים. הים היה
קר. הסתכלתי על השדיים שלה וכעסתי על עצמי על כך, אז השפרצתי
עליה. אפילו בנינו ארמון בחול. כלומר, אני בניתי.
"אתה כזה ילד קטן לפעמים..." היא צחקה.
"את תעמדי בצד ותקטרי עוד הרבה זמן?" היא קפצה על הארמון שלי
והרסה אותו. טוב, זה לא היה ארמון מי-יודע-כמה.
"עכשיו אראה לך איך בונים ארמון". והיא הראתה לי. ארמון, עם
תעלות ושוחות, וצדפים כחלונות, ומגדלי שמירה בצורת כוסות
פלסטיק חד פעמיות, ואפילו דגל קטן שמצאה, עומד נישא וגא על אחד
המגדלים הדקים שהיתמרו כמחטים מבהיקות הנוסקות אל תוך שמיים
ורודים כשהשמש שוקעת לה בצפון.

"אדיוט, השמש לא שוקעת בצפון. לעזאזל, היא אפילו לא עוברת
שם!"
מה, ואסור לי לפנטז?



שלישי
"אתה מפנטז על הדברים הלא נכונים."

"אתה מפנטז עלי לפעמים?" עכשיו זה תפס אותי בהפתעה.
"מה?!" כשאתה מופתע, אתה אומר את כל הדברים הנכונים. ממש.
"זו לא שאלה קשה," היא הרצינה קצת, ומיד חייכה, "כן או לא?"
"אני..." חייכתי והסטתי את מבטי. היא הייתה קרובה, קרובה מדי.
שכבנו על המיטה שלי ושאלתה לא הייתה קשורה בכלום לנושא השיחה
הקודם שלנו. דיסכסנו האם בנות ובנים חורשים באותה מידה. לי היה
ברור כי בנות נלחצות בטירוף לקראת בחינות, ולומדות בהיסטריה,
בעוד שבנים כלל לא טורחים. לדידה, כמובן, בנים הם יותר חכמים
מבנות כי הם משקיעים יותר זמן בלימודים. יכולתי להלאות אותה
ולהסביר לה שאין קשר בין כמות הלמידה הזכרית לחכמתם של בנים,
ושאנחנו פשוט חכמים יותר, באופן טבעי, אבל ידעתי שהיא תסרב
לשמוע אותי והחלטתי שאין טעם להמשיך. היא נשענה על מרפק אחד,
זה הקרוב אלי, והשפתיים שלה היו קרובות אלי יותר מתמיד. זאת
אומרת, כמובן, חוץ מאותה הפעם בה השפתיים שלה לא יכלו להיות
יותר קרובות ממה שהיו. אותה הפעם שמיד לאחר מכן אני לא יכולתי
להיות יותר רחוק.
"תפסיק למשוך זמן." התרגזה והתיישבה, הרגליים שלה עלי, גבה
שעון על הקיר.
"את רוצה קפה?" שאלתי תוך כדי שאני מתיישב ומפנה לה את הגב.
"לא."
"תה?" הגב שלי שואל אותה מהמסדרון.
"לא."
לא שמעתי אותה. אני חושב שהיא ויתרה. מזגתי לה מים: חצי מהמקרר
וחצי מהברז. לא שמעתי אותה. אני יודע שהיא לא ויתרה. ספל מוקה
לעצמי. המצאה גאונית, אין ספק. מוקה, כלומר.
גמגמתי. מהלחץ. אפילו במחשבותי התחלתי לגמגם. לא שמעתי אותה.
אין ספק שהיא לא ויתרה.
"בא לי ברד!" היא קפצה על הגב שלי, מבהילה אותי לגמרי, מנסה
להוציא אותי משיווי משקל, בלי הרבה הצלחה. יתכן שהיא ויתרה?
"ברד?"
"בטח!" והיא כבר הוציאה את מגש הקרח מהמקרר.
"מאיפה אני אשיג לך ברד?"
"אוף, תהיה יצירתי!" היא הייתה עליצה. עליצה וקופצנית.
עליצה, קופצנית ותוחבת קוביות קרח למיקסר. "את בטוחה שזה לא
ידפוק את המיקסר?"
"זה לא מיקסר," הסבירה, "זה מג'ימיקס. ולא. יהיה בסדר, תאמין
לי." היא נשקה לי על הלחי. הושיבה אותי ליד השולחן. קצצה את
הקרח, הוסיפה תרכיז פטל בנדיבות ומזגה הכל לכוס זכוכית גדולה,
אליה תחבה שני קשים.
"מוזר קצת לשתות ברד מכוס זכוכית" אמרתי. היא משכה בכתפיה
ושאבה כמות נדיבה של ברד דרך הקש שלה, משמיעה את קולות הגרגור
הנלווים לכך. עיניה התכווצו בכאב-ראש-של-ברד, ומיד היא חייכה
שוב.
מצצתי את הקש בקול רעש גדול.

"מאוד רומנטי מצדך. אדיוט."
שתוק.



רביעי
"הסיפור הזה עוד ארוך? בטלטאביז יש יותר אקשן."

"יש טלטאביז!" היא קראה לי מהסלון. זה מדהים מה עושה החום
לאנשים. או שזה השעמום. או הביולוגיה. או שלושתם גם יחד.
"אז מי זה טינקי בלינקי?" צחקתי כשהתיישבתי לידה.
"זה טינקי ווינקי, טיפש, וזה הסגול. אומרים שהוא הומו כי יש לו
תיק נשי כזה. הנה, זאת פו. היא קומוניסטית." היא הצביעה על
הדמויות המטופשות על המסך.
"זו תכנית לילדים או סרט דוקומנטרי?" שמתי את היד על הספה.
מעליה. נדוש.
"ששש, אל תפריע, דיפסי לא מוצא את הכובע שלו." היא התקרבה אלי
והשעינה את ראשה על חזי. יופי, אני נשמע כמו ספר פורנוגרפי.
התרגיל הנדוש שלי הפך לחיבוק.
צפינו זמן מה, עד שהופיע השמש-תינוק ונחרדתי. "אלוהים אדירים!
מה זה?! זה סרט אימה! אני לא רואה את זה."
"נו, אל תהיה תינוק."
"תינוק?!" עשיתי עצמי המום. "זה לא תינוק, זה שטן. אני מסרב
לצפות בתכנית הזו." חטפתי את השלט מידה וכיביתי את המכשיר.
"אז עכשיו, מה?" היא הציצה אלי מלמטה. חמודה.
"כן."
"מה כן?" לא חמודה. יפה. כל-כך יפה.
"כן, אני מפנטז עלייך."
"חמודי!" היא צחקה ונשקה לי על הלחי. "אתה מסמיק!" והניחה בצד
את השלט, מתיישבת ליידי בשיכול רגליים. "ומה אני עושה בפנטזיות
שלך?"
"היי!" צחקתי, והרגשתי איך האוזניים שלי עושות כמיטב יכולתן
להסוות עצמן כעגבניות. "עד כאן."
"אוווו..." היא צחקקה. "ביישני!", וליטפה לי את הבטן, ליטוף
שהפך לחיבוק. הרחתי לה את השיער. יש לו ריח של שיער של בנות,
רק יותר טוב. כמו של אביב. של פרפרים המרפרפים בכנפיהם
העדינות, עוברים מפרח לפרח. של שמש מהסוג שמלטף, כמו היד שלי
על הלחי שלה, ולא שמש מהסוג המבשל, כמו זו שעמדה בחוץ וגרמה לי
להזיע מהרגע שפתחתי את הדלת כדי לרדת אליה, אל הדירה למטה.
התנשקנו. זה היה ארוך. זה לא נגמר. מישהו התעורר וגיליתי מי
לקח לדיפסי את הכובע.

"נו, ו...?"
מה ו...?
"אדיוט."



חמישי
"אז שכבתם או לא?"

"בטח שלא! השתגעת?" היא צווחה אלי. "ביום ראשון יש לי מגן
בביולוגיה!"
"אה, ותיכף תגידי שלא למדת ואת לא יודעת כלום."
"לא למדתי, ואני לא יודעת כלום."
"שטויות. את חרשת על כל החומר. נו, בואי. תוכלי לראות את הטבע
מקרוב." יכולתי לשמוע אותה מתלבטת, גלגלי השיניים שבמוחה
חורקים לאיטם.
"טוב." קפצה וחייכה. "אני הולכת לארוז."
וכבר הייתה בדלת כשצעקתי לה "אל תקחי את כל הבית! רק זוג
תחתונים ואולי גם בגד-ים."
"אולי גם בגד-ים?" חייכה והוסיפה, "מה זה, אופציונלי?"
"את זה את אמרת." צחקתי. "יאללה, רוצי!" והיא רצה.
עכשיו, לזה קוראים ספונטני ורגיש.
נסענו בטרמפים. היה מהיר. הגענו לגולן בכלום זמן. עשינו את נחל
זכי. היה גדול. היא כל הזמן נפלה והחליקה, הסתבכה בענפים
ושריגים של פטל כשניסתה לייצב עצמה, ומייד התעצבנה כי נזכרה
שהם קוצניים. דיברנו על הכל. צחקנו על כולם. גנבנו בננות
מהמטעים. היה נהדר.
ובלילה ישנו בשק"ש אחד. ונישקתי אותה, והיא אותי. ואהבתי אותה,
והיא אותי. והפעם לא ברחתי. והירח הכסיף מעל לכינרת והתיך את
הכוכבים לימה קטנה ונסוגה של כסף, שאנשים מטופשים מתעקשים
למדוד אותה ולסמן בה קוים אדומים במקום לאסוף את מימיה וליצור
טבעות ותכשיטים משובצים ביהלומים ואבני אודם וספיר. והסברתי לה
על תנועת הכוכבים, ועל סיבוב כדור הארץ. הראיתי לה את הדובה
הגדולה והקטנה. הראיתי לה את חגורת אוריון ואת ידו האוחזת
בחרב, והיא החליטה, חד-משמעית, שאני יותר חתיך. והיו זוג
סרטנים ענקיים שהזדווגו בין המדרגות שפעם ירדו למים והיום
מובילות לעוד אבנים. ולקח לי זמן להרגיע אותה, ובסוף, משנרגעה,
צחקה על הסרטנים והציעה שנעשה כמותם. אז עשינו כמותם. ואחר-כך
נרדמנו. כמותם.

אני לא אתן לך להרוס לי את המוזה.



שישי
"בסדר. הבמה כולה שלך."

וכשקמתי, בעזרתם האדיבה של יתושי הכנרת זבוביה וברחשיה, הבטתי
בה ישנה, כמו מלאכית קטנה לאור הזריחה. וכשפקחה עיניה חייכתי
לה חיוך שחשבתי שהוא שווה מליון דולר, ולמרות שהנאסד"ק נפל
והכל, הסתבר שהיה שווה אפילו יותר מזה, כי היא נתנה לי נשיקה
ששווה מאה מליון, אם לא יותר. וקמנו, וקפצנו למים, שהיו
קפואים, ושיחקנו ושרנו, והשתוללנו וצחקנו, והטבענו אחד את
השני, והתחרינו בהקפצת אבנים על פני האגם שנראה כעת כמו אבן
הספיר ההיא שרציתי לשבץ בטבעת שהייתי יוצק לה מתוך אגם הכסף של
אתמול.
והכנתי לנו ביצי עין, שלא יצאו משהו כי לא הבאתי מלח, וישבנו
על האבנים, מחובקים, עוד קצת, רק עוד חמש דקות, עוד עשר, עוד
עשרים. רק עד שנרצה לקום מהזריחה המדהימה הזו שבוקעת מבין רכסי
הרמה. והזבובים הניחו לנו, כי היו צריכים לתכנן את המתקפה על
היתושים. והיתושים התבצרו בקיניהם. ורק הברחשים עוד השתהו
באוויר, אבל הבינו שהם לא באמת רצויים. וזוג הסרטנים מאתמול,
שכבר לא נראה באזור, בטח ישבו אי שם במים כשהנקבה מטרטרת "למה
לנו אין כאלה חיים יפים? למה אתה אף פעם לא כזה רומנטי?" והזכר
רוטן בתגובה "כשלך יהיה ריח כזה בשיער, יהיו לנו כאלה חיים."
והיא צחקה.
ובצהרים נסענו לטבריה, ועשינו בננה, ונפלנו וצחקנו. ואכלנו
במסעדת הדגים עם העץ הענקי שיוצא דרך החלון. וקנינו נקניק,
חומוס ופיתות, שיהיה לערב ולבוקר שלמחרת.
וחזרנו, ושמחתי על-כך שהיינו מספיק ברי מזל למצוא חוף יחסית
שומם. והשקיעה הפכה את הימה הקטנה לזהב מותך, וכל-כך רציתי
לאסוף ממנו קצת ולעטר בו את הטבעת הכסופה, עם אבן הספיר,
והאצבע הדקיקה. והיא שחתה אל הזהב המותך שהפך אדום, וראיתי
אותה מנפנפת לי בשתי ידיה וצועקת משהו. שאצטרף, אולי. אבל
הייתי עייף מהנסיעה, והעדפתי להקים את האוהל שאתמול התעצלנו
מכדי להקים. והיא המשיכה לקרוא ולנופף לי לשלום. ונופפתי לה
בחזרה. ושמחתי כל-כך על-כך שהיינו מספיק ברי מזל למצוא חוף
יחסית שומם. והיא צללה אל מתחת לאדום, שהיה עתה כחול-שחור, כשל
עורב הפורש כנפיו ומטיל צל על האדמה שמתחת לחוט החשמל עליו הוא
יושב. והגיחה אל מעל לכחול, ונופפתי לה לשלום. ונופפה לי גם
היא, וקראה לי להצטרף. וצללה, והגיחה. וצללה.
ומשהו לא היה כשורה.
ורצתי. וצעקתי. ודידיתי במים. וכעסתי על-כך שהיינו מספיק ברי
מזל למצוא חוף יחסית שומם. ונפלתי אל מתחת למים, ושחיתי,
וצעקתי, ובכיתי על-כך שהיינו מספיק ברי מזל למצוא חוף יחסית
שומם. וצללתי, והגחתי. וצללתי.

"..."



שבת
"אני לא מאמין..."

הוא אמר שוב. "אני לא מאמין, אני לא מאמין, אני לא מאמין..."
ילד קטן, בלונדי, שיערו סתור, לבוש בגד-ים כחול-שחור רטוב
למחצה ממים כחולים-שחורים, חולצתו קצרה, ספוגת מים גם היא,
ועל-אף העובדה שטמפרטורת החדר עמדה על שלושים ושתיים מעלות,
הוא רעד, מכסה את פניו בידיו, כאילו כדי להסתיר את הדמעות.
"אני לא מאמין..."
והוא היה מוכר לי. כל-כך מוכר. כל-כך מנוכר. כל-כך דומה לי.
והזווית ממנה ראיתי אותו הייתה משונה. כאילו ריחפתי ליד פינת
החדר. סמוך לתקרה. וראיתי את פס הכסף הדק, המחבר ביני לבינו.
פס כסף מנוקד אבני ספיר כחולות, זהב זרוק בו כמו שיבה בשיערו
של הילד, שלפתע הזדקן בשלשה עשורים. ומשכתי עצמי לאורך הפס,
וזיהיתי את הילד, כה אבוד, כה בודד. הוא רק בן שמונה-עשרה. וגם
זה לא. וחזרתי לעצמי.
לבד, מחכה שיאספו אותי. בבית החולים פוריה. ליד טבריה. ליד
הכנרת.
כשמצאתי אותה מעל ומתחת ובתוך המים, הרמתי את פניה לאור הירח,
שהואיל בטובו להציץ מבעד לחרכי ההרים. ועורה היה גמיש וחם למגע
וזהוב כשמש האביב המלטפת את הפרפרים. ושפתיה היו מתוקות
כשנשקתי לה שוב ושוב, ואדומות כברד בטעם פטל. ולשיערה היה אותו
ריח של בנות, אבל עם הגוון המיוחד שלה. וצעקתי עד שבאו אנשים.
ובכיתי עד שהלכו. ומצאתי את עצמי מרחף ליד פינת החדר, סמוך
לתקרה.
אבל עכשיו, כשהצפצופים ברקע כבר חדלו מזמן, והצינורות שם רק
בגלל שלא נעים להוציא, היא שכבה שם כמו בבוקר. כמו מלאכית.
עורה איבד מגמישותו, והוא קר וכסוף ככנרת של ירח וטבעת על
אצבע. ושפתיה קרות ומלוחות וכחולות, ככנרת של שמיים וספיר
משובץ. ושיערה נטול גוון, ונטול צבע ככנרת של שמש וזהב זרוק
בטבעת, רק בלי הכנרת ובלי השמש, בלי הזהב ובלי הטבעת. רק
זרוק.
ויצאתי אל החלון. והבטתי בכנרת ובשמש, בירח ובכוכבים. ואוריון
הלוחם האמיץ. ועל-אף שאני, באופן חד-משמעי, יותר חתיך - הנחתי
לה לשחות, ולהילכד בזרמים הבוגדניים, במערבולת רגעית. כנראה
מישהו הפעיל את המיקסר של הכינרת, בדיוק כשהחליטה לצאת לשחייה
לילית. לצאת ולשחות. ולטבוע. ולמות. ונופפתי לה לשלום. והיא
נופפה לי בחזרה. לשלום.
אני מוכן להרוג את מי שהפעיל את המיקסר הזה.
"זה לא מיקסר, טיפש. קוראים לזה מג'ימיקס." טיפש. טיפש.
אוריון לא היה מניח לזה לקרות.
ובכיתי על הבטן שלה, ליד הפופיק, זה שנישקתי, זה שליטפה לי.
וליטפתי את לחייה, זה שנשען על חזי, כמו בסיפור פורנוגרפי.
ונרדמתי.

אני אדיוט.
"אתה לא אדי-..."
שתוק.
אני אדיוט.