מה עובר עלי. מה עובר עלי בתקופה האחרונה. ככה חברה שלי שאלה
אותי היום. לא מתוך לגלוג, לא מתוך שנאה, לא מתוך רחמים, בטח
שלא מתוך הבנה. מה עובר עלי.

לפי היועצת של בי"ס שדיברה איתי לפני כמה ימים במשך שעה וחצי
מבוזבזת עד מאוד, מה שעובר עלי נקרא (וזה ציטוט אמיתי!)
"התפתחות מואצת בשלב הנפשי. את מבינה, יקירה, את פשוט בוגרת
יותר מבני גילך. זה לא אומר שאת צריכה להכנס למה שנקרא בשפה
הפשוטה דיכאון טראגי, לחשוב מחשבות התאבדותיות ו/או כביכול
להקל על עצמך בלקיחת סמים..". כן, לפי היועצת, אני רוצה
להתאבד. ואני גם מסוממת.

ההורים שלי חושבים שזה פשוט דיכאון רגיל של "גיל מסובך". הם לא
רוצים לגעת בזה יותר מידי, ואולי עדיף גם שלא יגעו כי הם
עלולים להבהל ממני וממה שהם לא יודעים עלי.

אח שלי, הנפש הבריאה במשפחה, חושב שהבעיה שלי תפטר בקלות עם
אמצע לי חבר שאוהב, מישהו גדול, בן 20 ומשהו, שיוציא אותי
מהמקום הקטן והמחניק הזה שנקרא 'אני'.

הידיד הכי טוב שלי, ששימש גם כחבר בכתה ה', אומר ש"זה הכל בגלל
שעזבת את הצופים. אם היית נשארת בשבט, היית בן - אדם הרבה יותר
מאושר. באמת."


אבל לא, אני יודעת בדיוק מה הבעיה שלי. אני צריכה מישהו לאהוב.
העברתי שנתיים מלאות בסטוצים תמימים ונהדרים, שבסופם תמיד אני
הייתי זו שאוספתאת הדברים ולא עונה לו לטלפונים, שנתיים נהדרות
שמולאו בשליטה מצידי, במסיבות, בהופעותף באמונות וויכוחים,
בססמאות היפיות משנות ה-60 על אהבה, סקס, סמים ורוק'נ'רול אבל
עכשיו... נמאס לי. אני רוצה מישהו ספציפי שיחבק אותי כשקר בלב,
שיבוא לאסוף אותי מכל הכאב, שיאחה לי את כל החתיכות החסרות
שהפלתי שם במהלך הדרך.
אני פוחדת. אני פוחדת להראות את עצמי, פוחדת שינצלו את זה,
פוחדת שאם אני לא אעזוב אותו למחרת בבוקר, הוא יהיה זה שעוזב
בצהרים. פוחדת ממחוייבות, פוחדת מקשרים, פוחדת מזה, נו מה
לעשות.
ואני יושבת עם כל הפחד הזה בחושך, יחד עם ליאונרד כהן שמחבק
אותי עם כל אחד מהשירים שלו. ביחוד עם "Leaving greensleeves"
והאלבום "New skin for the old ceremony".
אז יהיה טוב, הם אומרים לי. אני חושבת שהם צודקים. בסוף, יהיה
טוב. ואם לא אז כולנו נדפקנו ויונתן גפן שיקר.