פעם אחת, בארץ רחוקה, חיה לה נסיכה יפהפיה. כמו בכל האגדות,
הנסיכה הייתה בלונדינית ובעלת Cup DD. הנסיכה בילתה את ימיה על
החוף, כשהיא אוספת צדפים, מטפחת Look תמים, משחקת עם חתולים
ובונה ארמונות מחול.
בארץ רחוקה עוד יותר חי לו אביר. האביר היה יפה תואר, ספונטני,
רגיש, בעל חוש הומור (כבר ציינתי שהוא גם היה חטוב?). הוא
הסתובב ברחבי העולם כשהוא חמוש בשריון מבריק ובחרב פאלית,
וחיפש דברים בהם אפשר לתקוע אותה.

יום אחד הגיע האביר לממלכה של הנסיכה, וראה אותה יושבת על
החול. היא לא שמעה אותו מתקרב, כי היא הייתה שקועה לחלוטין
במשחק עם כמה חפצים מבריקים שהיו מפוזרים סביבה (למען האמת היא
הייתה עסוקה בניקוי שברי שריון מהחוף. האביר היה צריך לחשוד
במשהו - אבל בנוסף למעלותיו החיוביות הרבות - הוא היה גם קצת
אהבל).

"ברכותי לך, נסיכת חמד!" אמר האביר. "באתי ממרחקים, למסור לך
שלומות מממלכתי שמעבר להרי החושך, מעבר ליער האבדון, מעבר
לתהום השיכחה, מעב..."

"שתוק כבר וזיין אותי" אמרה הנסיכה (שתמיד נטתה להגיע ישר
לעניין) כאשר היא כבר פותחת את כפתורי שמלתה. האביר היה מופתע
מעט (לנסיכה היה Look תמים), אבל נסיונו הצבאי העשיר והארוך
עמד לו מול עיניו (וגם לא) , וסייע לו להתמודד עם מטלה קשה
זו.

ימים מספר לאחר מכן, ראה האביר כי פני הנסיכה אינם כתמול
שלשום: "מה לך, נסיכתי, כי נעצבת אל ליבך?" שאל האביר. "חבל לי
עליך", אמרה הנסיכה, "כי ימיך ספורים". חרבו של האביר נשלפה
מנדנה מיידית: "למה תאמרי כך, נסיכה? האם יש סכנה בממלכתך?"
"אכן כך," אמרה הנסיכה בעצב: "בממלכתי שוכן דרקון אכזר, בעל
חיבה מיוחדת לאבירים חמושים בשריון מבריק ובחרב פאלית. ברי
המזל נמלטים בפציעות קשות. חסרי המזל הופכים לסושי ברוטב דיו
דיונון, עם קרפצ'יו מהצד וסורבט פסיפלורה לקינוח -" (בנקודה זו
עיניה בהקו בהתלהבות משונה) "יש לי תמונות של התהליך, אם תרצה
לראות".

"אני אוותר" אמר האביר. "רק כווני אותי לדרקון, ונראה מי יגמור
בתור פסיפלוחה ברוטב דיו פיילוט!" "אין טעם שתנסה" אמרה הנסיכה
כשהיא משפילה את עיניה: "כל כך הרבה ניסו לפניך. תשעה, עשרה -
רגע, תן לי לספור-" אמרה והתחילה למנות על אצבעותיה כשהיא
ממלמלת שמות בלחש. "שטויות" קטע אותה האביר: "אני אוכל לו. תני
לי לנסות." "נסה." אמרה הנסיכה בחוסר אמון בולט.

בלילה התעורר האביר בבהלה מרעש מחריד. הנסיכה לא נראתה בשום
מקום - ולעומת זאת עמד מולו דרקון שואג עצום שהיה עסוק בלהסיר
מקשקשיו קרעים של שמלה מוכרת משהו.
האביר שלף את חרבו האמינה ותקע אותה שוב ושוב בדרקון. הדרקון
נראה די מרוצה מהעניין, ופלט קולות לא כל-כך דרקוניים, אך מעבר
לכך לא הושפע כלל. האביר זינק הצידה ברגע האחרון וחמק מסילון
אש שנורה לכיוונו (משונה - הוא היה מוכן להישבע שהדרקון מלמל
משהו על זמני אפייה תוך כדי כך).

בנקודה זו האביר (שהיה אומנם אהבל, אבל בעל יכולת מינימלית
להסקת מסקנות) צעק אל הדרקון: "נסיכה! אני יודע שאת בפנים! אני
רוצה לדבר עם הנסיכה!" "אה-פייג," ענה הדרקון ביידיש רהוטה,
תוך שהוא עוקר את לב האביר מחזהו (השריון שהאביר הצטייד בו
לאחר מפגש עם דרקון דומה באופן מדהים לפני כמה שנים לא היה עבה
מספיק, מסתבר). בנקודה זו ביצע האביר פריסה מחודשת של הכוחות
לאחור (או פעימה, בלשון ימינו).

בארץ רחוקה חי לו אביר. כעבור זמן מה הוא גידל מחדש את הלב,
והצטייד בשריון אקסטרה עבה נגד דרקונים (אחריות לחמש שנים).
הוא שב להסתובב בעולם עם שריונו המשופר וחרבו הפאלית. מדי פעם
הוא חולם חלומות מוזרים על נסיכות וחופים.

בארץ רחוקה חיה לה נסיכה יפהפיה. כמו בכל האגדות, הנסיכה
בלונדינית ובעלת Cup D (היא לא לוקחת גלולות כרגע). הנסיכה
מבלה את ימיה על החוף, כשהיא אוספת צדפים, מטפחת Look תמים,
משחקת עם חתולים ובונה ארמונות מחול. מדי פעם היא גם משחקת
בשברים של שריונות.