כל כך הרבה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שבה ישבת על החלון, כבר
שכחת את חוסר הנוחות והקור המקפיא, שכחת את צריבתן של הדמעות.
וכבר אינך כבעבר, על החלון הכל ברור יותר, עצמותייך החלושות
מתחככות בכאב בגוש המתכת הקר. נגרה איננה עוד. ובצדק, את הזנחת
אותה לטובת אלו הרוצים ברעתה, ברחת מן החלון אל עבר חיים -
אשליות של חיים. וכעת, שוב יושבת על החלון, כאילו מעולם לא
עזבת, המחשב מהבהב ברקע הודעות מאנשים שלרגע היה נדמה שאיכפת
להם - ואולי באמת לרגע היה להם איכפת. הטלפון דומם מזה חודשים,
בחרת להשקיע עצמך בפרוייקטים במקום באנשים. נגמרו הפרוייקטים,
ואת אובדת עצות מול עצמך, שלרגעים כל כך אהבת, והנה חזרת
לשנוא. בראשך עולה תמונה של מסיבה, את בחורה צעירה, מותר לך
להזכר, מותר לך לשחק באנשים שלא מעוניינים לשחק בך, מותר לך
לרצות להיות נחשקת. אז למה את חשה שזה ילדותי מדי? איבדת ילדות
בבגרות לא לך ואת נעורייך הקרבת לשווא, גם כבוגרת מן הסתם לא
תהיי מרוצה. בחורה טיפשה.
את יודעת, שרצונך לצבוע את העולם טהור מכל מאווייך, אך אין לך
מושג כיצד לעשות זאת, ומי שליווה אותך נטש לטובת אחרים, שכמוך
בעבר, יקבלו עתה תחת חסותו פיסות חיים, דלי צבע ומברשת. אינך
רוצה לגזול את מברשתם או צבעיהם, אך הצבע בדלי שלך יבש זה
מכבר, והמברשת האהובה כל כך, שכל פן בה מוכר לך היטב, נראית
בעיני אחרים שחוקה ומגוחכת.
הפסיקי לשגע עצמך במחשבות סתמיות, התרכזי במה שאמיתי ומוחשי,
בכישלונותייך בעבר, ובאלו העתידים להגיע, החכימי מהם, ובזבזי
חייך ככל נערה טיפשה, לפחות לא תיאלצי לשוב אל החלון, שהפך
למקור יגונך יותר מאשר למקום מקלט.