יום שישי. עוד יום שישי. השעה הייתה 21:30 ובדיוק סיימתי
להתארגן. הדלקתי את הקומקום החשמלי והכנתי לעצמי קפה שחור בלי
סוכר. אחרי שסיימתי ללגום אותו, ישבתי קצת בסלון וחשבתי על
התוכניות שלי להערב. התלבטתי האם אלך לאיזו מסבאה קרובה ליד
הים בהרצליה או שמא הפעם אעדיף דווקא לבלות בחברת הצופים בבית
הקולנוע. אבל מהיותי אדם א-ספונטני החלטתי ללכת להרוות את
גרוני.
חמש דקות לקח לי למצוא חניה, וגם זו כמעט ונחטפה מאיזה בן טיפש
עשרה שבדיוק השתחרר לו הרישיון. השמוק הקטן העז לנסות ולעשות
רושם בפני הקובבה שחיכתה לו באוטו ולהחטיף לי מנה, אבל מבט
עיניי לנשמתו, הבהירה לו עם מי הוא הולך להתעסק. הוא חזר כמו
כלב עם הזנב בין הרגליים למכוניתו וברח משם. אני חושב שראיתי
את חברה שלו אפילו מגכחת באוטו. עלוב.
צעדתי לתוך חנות המשתים. בפנים החיים נראו אחרת לגמרי. האנשים
התנהגו כאילו יש מחר, כאילו המצב במדינה לא מסריח וכאילו אין
אנשים רעבים שמחפשים עכשיו אוכל בזבל ברחובות דרום תל אביב.
אבל ניחא, הם שם ואנחנו כאן.
התיישבתי ליד הדלפק של הברמן והזמנתי קולה עם וודקה. הוא הופתע
מהשילוב הלא שכיח והוסיף ואמר שלא בטוח שהוא יכול להיענות
כיוון שמעולם לא הכין כזה ובמחירון אין תמחור למוצר... אמרתי
לו שלא מעניין אותי ושאני מוכן לשלם על זה כאילו הזמנתי כוס
קולה וכוס וודקה ושיעזוב אותי לנפשי.
הדרכתי אותו צעד אחר צעד כיצד אני רוצה שישלב בין שני הטעמים,
וקיבלתי את משקה האלים המודרניים לידי. שתיתי אותו באיטיות,
נהנה מכל רגע (כדאי לכם לנסות פעם זה ממש טעים וממסטל את המוח
כמו שלושה ראשים).
שוב הפנתי את מבטי אל היושבים בבאר, מרחם עליהם. כמה פתטיים הם
נראים, כשלפתע הבחנתי בעלמה יפייפיה, שישבה בפינה, ביחד עם עוד
שתי חברות שלה. היא מושלמת הרהרתי לעצמי. לא יכולתי לתת לדבר
כזה לחמוק לי מבין האצבעות. בזמן שהסתכלתי עליה, היא הרימה את
מבטה וקלטה אותי מתבונן בה. היא חייכה והשפילה את מבטה באופן
מגרה. זה הולך להיות קל משחשבתי. לקחתי את הקו-וודקה שלי
וניגשתי לשולחן שלהן. "נעים מאוד, אני בנצי." הכרזתי בגאווה
בפניהן. הן ציחקקו. זה בוודאי היה לשם האחרון שיכלו להעלות על
דעתן. מימדי לא מבוטלים כלל וכלל, ועליי להסכים עימן, שמי אינו
בא עם גופי במקשה אחת. נסו לדמיין את שאול יהלום בתור יוגב
ותקבלו פרופורציה מתאימה.
בכל מקרה אני חושב שזה דווקא הוסיף לי נקודות אצלה. הן הציגו
כל אחת את עצמה, ולפרח שלי קראו אסנת. שתי הבנות האחרות ניסו
במאמצים בלתי נלאים לצוד אותי, אך מהר מאוד ביטלתי את
ניסיונותיהן והזמנתי את אסנת לבוא ולשבת עימי לבד בשולחן ליד.
היא הסכימה ללא היסוס. דסקסנו חצי שעה, ולאורך כל השיחה חשתי
במבטי הקנאה של חברותיה. אפשר היה להגיד שהן ממש שנאו אותה.
כנראה היא תמיד קיבלה את תשומת הלב בפאבים כאלה. אבל ככה זה
כששתי דובות חוברות לחתולה.
הצעתי לה לבוא איתי לדירה שלי. ניתן היה לראות על פניה את
הסיפוק מההצעה, והיא הסכימה בלי להסס אבל היה לה תנאי אחד. היא
אמרה שחברות שלה לא יסלחו לה בחיים אם היא שוב תצליח "לצוד"
מישהו בפאב ולסיים איתו במיטה ולכן הציעה שהיא תחזור איתן
הביתה ואם זה בסדר מצידי, אז שאני אאסוף אותה מהבית שלה.
הסכמתי.
היא נתנה לי כתובת וקבענו בשתיים וחצי מתחת לביתה.
כשהגעתי היא ישבה על ספסל. אני בספק רב אם זה היה מקום מגוריה,
כי השכונה הזאת היתה שכונת וילות והיא לא נראתה לי כעשירה כזאת
שמנגבת עם ליש"טים אבל מה אכפת לי. זה לא שאחרי הערב הזה אנחנו
נתראה...
דיברנו קצת באוטו, התעניינתי כיצד היא תירצה לחברותיה את
העובדה שהיא לא המשיכה איתי את הערב והיא אמרה שאמרה להן
שהצטיירתי בעיניה כבחור מעט לא שפוי ולבטח לא הטיפוס שלה. די
החמיא לי כל הקטע.
הנסיעה עברה חלק, כשגל ירוק מברך אותנו לאורך הדרך, ולאחר רבע
שעה הגענו אליי הביתה.
כבר במעלית התחלנו להתגפף קצת, ובהחלט ניתן היה לחוש בחרמנות
נוטפת מהמקומות הנכונים. נכנסו הביתה ועשיתי לה הכרות עם
המטבח, המקלחת, הסלון, מכונת הכביסה ולבסוף בתנוחה המקובלת
בחדר השינה. אפילו חשבתי לקחת אותה לבוידעם, אבל שיערתי לעצמי
שהיא לא תסכים. לא כעת.
אחרי שסיימנו את עניינינו היא הדליקה סיגריה תוצרת חוץ, ולמרות
שלא עישנתי, ואפשר לומר שאף תיעבתי את המוצר השטני הזה, הסכמתי
להצעתה לסיגריה.
"נהנת?" שאלה.
"מאוד. את?"
"אם להיות איתך כנה, כבר שבועיים שאני עובדת עם היד, כי היתה
לי תקופת בצורת קצרה, ואם הייתי צריכה לשבור בצורת עוד פעם,
אתה היית שיחת הטלפון הראשונה שלי". הסמקתי. מחמאה כזאת לא
זכיתי לקבל כבר זמן רב. עם זאת, לא חשתי צורך להצטנע שהרי
עובדות לא מתווכחים. שכבנו קצת במיטה, ואז התחלתי לבחון את
פניה.
בהתחלה היא לא שמה לב או שזה אולי לא הפריע לה, אבל כנרא שאחרי
כמה רגעים היא קצה במבטי והיא הסתקרנה לדעת מדוע אני מסתכל
עליה. אז אמרתי לה שדבר ראשון היא מאוד יפה ואני רוצה להנות
ממבט פניה כל עוד אני יכול, ושחוץ מזה ניחנתי בסגולות של ניבוי
העתיד לפי תווי הפנים, והתגאתי באחוזי ההצלחה המושלמים שלי.
היא לגלגה. תמיד יש את הנחנחים האלה שמתגאים ואומרים שיש להם
את היכולות לנבואת את העתיד על ידי קריאת כף היד, אבל על משוגע
שקורא תווי פנים היא עוד לא שמעה. אבל כנראה שבכל זאת היכולת
הלא רגילה הזאת סיקרנה אותה.
"רוצה שאגיד לך את עתידך?" שאלתי אותה בקול תחינה.
"כן. מאוד!" ענתה כשהיא צוחקת קלות.
הסתכלתי לה בעיניים במבט חודר ולא הוצאתי מילה. סבלנותה החלה
לפקוע.
"נו מה אתה רואה? שאלה.
"ובכן?" שאלה שוב אחרי שלא הגבתי לשאלתה. אחרי דקה וחצי הייתי
מוכן לספר לה מה צפוי.
"את מוכנה?" היא הנהנה בראשה לאות חיוב והוסיפה:
"הגד לי הגד לי, מה צופן לי העתיד?" ומיד לאחר שסיימה היא פרצה
בצחוק.
חיכתי שתרגע קצת ולאחר שזה קרה אמרתי לה בקול ידידותי וחם:
"אני הולך לרצוח אותך".