הסתובבתי בגן, שם ליד ביתי
ופתום עלתה מחשבה למוחי
מחשבה כזאת, נו, קצת מטרידה...
מדוע כאשר אנו קטנים אנו כה תמימים?
יודעים בשביל מה החיים באמת שווים
הכיף הקטן הזה של הילדות
ההבדל הדק שבין רשעות, לתמימות
מדוע כעת, כשאנחנו גדולים
נעלמה התמימות מן החיים?
מדוע עכשיו הכל נהיה חשוך  
פתאום הכל נראה הפוך
פתאום התמימות הפכה לקנאה
שמתוכה יוצאת רק שנאה
פרפר בשמיים יכול להיות מדהים, כמובן, רק אם אתה בגיל המתאים
זה לא קצת אבסורד?
לדעתי דווקא כן, אז מה אני אעשה?
אתחנן!?
בשביל מה? בשביל עוד כאב ושנאה?
עדיף כבר למות להתחיל מהתחלה
להיות שוב קטן, להיות שוב תמים
לרוץ ולקפוץ בין שדות הפרחים,
לאהוב מחדש להמשיך לקוות
להגיע לשמיים, אולי לכוכבים
תודו, את זה גם אתם הייתם רוצים
למצוא אהבה, אחת אמיתית
כזאת שנראת לא מציאותית
פתחתי את עיניי
חזרתי למציאות, ושוב אני כאן בסוף עידן התמימות
יושב וחולם על עתיד טוב יותר
יושב וחושב, העיקר לא לוותר...