כשהם נופלים,
אני אף פעם לא תופסת,
והריצפה כבר מלאה כתמי בגידה.
הם מביטים בי מלמטה,
ואני לא מלכלכת את היד.
מצליפה בהם ביושר ושתיקה.
סופרת, ממיינת,
מתעדת.
חרוז לחרוז
עפר לאפר
נפילה לנפילה.
והם מושכים לי ברגליים,
מתחננים למחילה.
אני אוחזת בנר,
הנבגדים מסתתרים באפילה.
החלב מטונף,
מגופותיהם המכחילות.
עושה צורות שלוות,
על דמויות שכובות, מפרכסות.
והאור אינו כבה,
רק מרצד מול העיניים הכבויות.
רק כאן המוות מאחר.
רק כאן נחוצה הגאולה.
חרוז לחרוז
עפר לאפר
התרסקות להתרסקות.
והם נושכים לי ברגליים,
גורמים לי בחילה.