אני זוכר את עצמי שותה. אני זוכר את עצמי מת, לאט- לאט, יום
אחרי יום. אני זוכר את השפתיים שלה, כמו ענן-קיץ. אני זוכר את
אמא שלי, בחושך, במיטה ובדרך לבית הספר. אני זוכר את השעון
שלי, פשוט ושחור, קבלתי אותו ליום הולדתי העשירי. אני זוכר את
חברה שלי, מתולתלת וקופצנית, בהפסקות. אני זוכר את החלומות
שלי, על הימים של אתמול ועל החלב שכבר נעלם משפתיי. אני זוכר
את הסנדוויצ'ים של כיתה א', מעניינים מבחוץ אבל ריקים מבפנים.
אני זוכר את התמונה שלי, בשחור ולבן, ספק שמחה, ספק אני. אני
זוכר את הטעם של עוד. אני משתדל לא לזכור את טעם המליחות זולגת
מעיניי. אני זוכר את המנורה שלי בחדר, משתדלת לא לדלוק. אני
זוכר אותה ואותו, אלו שהגנו עליי בגופם ולהם לא זכיתי להודות.
אני זוכר את המנצל והמנוצל. אני בספק אם אני זוכר את זה שיש
לו. אני זוכר את הסוכר שנשפך מהכפית. אני זוכר את זה שעזר לי
אבל אני לא זוכר את זה שעזרתי לו. אני זוכר אותם, מנסים,
אוהבים ונכשלים. אני אזכור את הנופל ולא אשכח להרימו. אני זוכר
את הקירות שהקשיבו לי, בחורף, בקיץ וסתם כשהיו דמעות. אני זוכר
את הדקה שהפסקתי להיות, חי, עצוב, להיות אני. אני זוכר את אותה
צעירה, בחדר צפוף, מבקשת ציפור, פרח ופיסת שמיים. אני זוכר את
הדקות, דקות דומיה לכבוד אלו שאינם. אני זוכר את המסעות והמרדף
אחרי האתמול. אני זוכר את עצמי מחר, את השמש וריח הבוקר אבל מי
יזכור מי אני?!.