אתה מתקרב אליי, מסתכל עליי וכל מה שאני רוצה זה שתחבק אותי;
תחזיק ולא תעזוב. "מותר לי?" אתה שואל במבוכה, אני מהנהנת ואתה
מניח עליי יד מהוססת, מחזיר אותי ברגע אל התקופה שלפני. אנחנו
יושבים על ספסל מבודד באמצע המולה של אנשים, אני מניחה עליך
ראש ועוצמת עיניים. הראש שלי מתמלא בך ובכל המשפטים שאמרת לי
במשך כל הזמן הזה. אני פוקחת עיניים ומביטה בך, מהמרחק שלך אני
יכולה לראות אצלך הכל, מהקרבה שלך אני לא מסוגלת להבין שום
דבר. "אני לא יכולה" אני לוחשת ואתה ממלמל "אני מבין, גם אני
לא". אני מתרחקת ממך בחוסר חשק, מרחוק אני רואה אותו יושב
ומעשן יחד עם אנשים יותר מדי קרובים אליי. אתה יושב ומסתכל
עליי, אני מסתובבת חזרה אליך ומסתירה חיוך שמתגנב לי אל תוך
הפנים."מה יהיה?" אתה שואל בדאגה "מה יהיה?" אני מחזירה
"נו..!" אתה מתחיל התעצבן. התגעגעתי לעצבים שלך, כמה שזה נשמע
מוזר, התגעגעתי אליהם, התגעגעתי לכולך. "הייתי אומרת שיהיה טוב
אבל אפילו אני כבר לא מאמינה בזה" אני ממלמלת במרירות. "מה את
רוצה שיהיה?" "אתה יודע מה אני רוצה!" "מה?" אני שותקת. "אותך"
אני פולטת לבסוף. אתה שותק. "סליחה" אני לוחשת. לא הייתי צריכה
להגיד את זה. יש כל כך הרבה דברים שלא ה ייתי צריכה להגיד לך,
לפעמים אני חושבת שאולי לא הייתי צריכה להגיד לך בפעם הראשונה
שאני אוהבת אותך. אולי אז היתה נחסכת ממני כל הפגיעה הזאת,
אולי גם ממך. "זה בסדר" אתה אומר ומחייך את החיוך הזה שלך.
"לא.. לא הייתי צריכה להגיד את זה" "אני רוצה שתגידי לי הכל"
אני שותקת, כבר לא יודעת מה לענות. בראש שלי מתרוצצות מילים לא
קשורות ומשפטים עוברים מצד אל צד, כמו לא מצליחים להתחבר ביחד
ולצאת החוצה בסדר הגיוני. "אני..." אני משתנקת, מתחילה לבכות.
קשה לי, אני לא מסוגלת יותר להחזיק הכל בפנים. אתה מלטף לי את
השיער ולא אומר שום דבר. בשקט הזה, שעוטף אותנו, אני מרגישה
איתך הכי מוגנת בעולם. אני מתחילה לפחד. טוב לי איתך כל כך
עכשיו, ומה יקרה אם זה שוב יגמר? כשזה יגמר? וניסינו כבר כל כך
הרבה... "אני אווהבת אותך" אני אומרת לך וקמה מהספסל, אתה מביט
בי. אני שולחת אליך יד ומבקשת שתבוא איתי אל השאר. אנחנו
הולכים ומתיישבים עם כולם, מסביב כולם מעשנים. העיניים שלך
תרות אחר סיגריה, אתה שולח יד לכיס שלך, האצבעות שלך דגות אחת
ומכניסות אותה בזריזות אל תוך פיך, הן נשלחות בשנית אל תוך
מכנסייך ושולפות מצת קטן ואדום, כמו ששנינו אוהבים. הסיגריה
נדלקת וענן קטן של עשן אופף אותנו. "חשבתי שהפסקת" אני מסננת
"כן, אבל אחרי מה שאמרת, תשמעי.." אתה מאשים. אני ניגשת אליו
ומדברת איתו. אני מרגישה אותך עומד, מכניס את הרעל הזה פנימה
ומביט בנו בכעס. שניה לפני שאנחנו הולכים אני מבקשת חיבוק ולא
מוכנה לעזוב. אני נכנסת איתו למונית ומשאירה אצלך את הלב שלי.
אני מגיעה איתו הביתה בשתיקה, השפתיים שלי מוצאות את הדרך
לשלו, ועדיין, אני לא מצליחה לשכוח אותך.