לא נשאר מה לעשות. קמתי, אכלתי, העברתי ת'זמן והלכתי לישון,
שוב קמתי, אכלתי העברתי ת'זמן ושוב...
יום אחרי יום... שבוע אחרי שבוע. סוגרים מעגל. פותחים חדש.
דברים חוזרים על עצמם באופן קבוע.
אותם זכרונות כמו מקרן שקופיות מקולקל.
אותו שיר מתנגן שוב ושוב ושוב....
השגרה הזאת שיכולה לחרפן אנשים החליטה לתקוף אותי.
זה משגע לקום בבוקר בלי תוכנית, בלי רצון, בלי נשמה.
אני נשאר שעות במיטה עד שאני מתפוצץ ומתחיל ללכת בבית...
סלון... מטבח... חדר שינה.. שרותים... מרפסת.... כן, הכל
במקום. בדיוק כמו אתמול, כמו לפני שבוע... כמו תמיד.
לא יוצא מהבית. אין לאן, אין למה.
יושב. עכשיו מה?
עוד סיבוב בבית... מסתכל דרך החלון. ילדים משחקים. מכוניות.
אותו דבר כמו אתמול, כמו לפני שבוע, כמו תמיד.
לפתע טלפון.
מיזה יכול להיות? כבר שבועות שהמכשיר הארור הזה לא צלצל.
עונה. זאת ליאור.
מחליף כמה מילים ומנתק.
מה היא רוצה הכלבה?
זה לא סוד כבר. אני נעול פה בבית בגללה.
היא וה...ה...המניאק הזה רועי.
מחליף בגדים ויוצא.
ליאור מחכה בפארק.
כבר שחכתי כמה שהיא יפה. במיוחד בקיץ. ליאור תמיד יפה בקיץ.
היא ישבה שם ליד הנדנדות עם גופיה סגולה ומכנסי חאקי קצרים.
בוכה? יכול להיות?
מזכיר לעצמי להיות חזק. יופי לא ישבור אותנו, גם לא יופי כמו
של ליאור,אפילו לא כמו של ליאור בקיץ. היא הרסה את כל מה שיפה
וטוב בעולם שלי ואני חייב לזכור את זה.
היא ראתה אותי, קמה, רצה אלי וחיבקה אותי.
כבר שחכתי להיות חזק. עם ליאור אני תמיד מרגיש כמו... כמו...
ככה. כמו מסטיק. מיד שחכתי את כל הקטע עם הסרט.. והמכונית...
והמניאק הזה רועי. הכל נעלם שמה בחיבוק הזה.
"התגעגעתי" היא אמרה.
לא עניתי.
היא החזיקה לי את היד והובילה אותי את הרחוב, התחלנו ללכת
בדממה מספר דקות ואז היא אמרה "אני מצטערת... אתה יודע, על
רועי והכל... אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?"
איך היא מעיזה, הזונה?! אחרי... אחרי הכל! ככה היא חושבת
שנפתור את זה? סליחה, לא התכוונתי אני אוהבת אותך. לא... זה
לא מספיק. ציפיתי ליותר.
עצרתי לפתע וניתקתי את היד שלי משלה.
"זה הכל? ככה? את יודעת מה עשית לחיים שלי? אני חיי בסיוט
עכשיו. סליחה לא תעביר את מה שעומר שמה בנינו,ליאור. לא ככה זה
עובד..."
היא החזיקה לי את הידיים. כבר עברנו את הנחל, את היער, את אתר
הבניה, אני ידעתי לאן היא לוקחת אותי. "בבקשה אספ'וש... אני
חשבתי שבועות מה להגיד שיגרום לקיר בנינו להעלם, אבל לא מצאתי,
ואני לא חושבת שיש"
היא התקרבה אלי ונישקה אותי. לא התנגדתי.
כשעומדים מול ילדה כמו ליאור אי אפשר לראות שום דבר אחר. זה
כאילו כל העולם מטושטש והיא במרכזו ברורה. גם אי אפשר לחשוב
כמו שצריך. אני חושב שבמבט לאחור לא הייתי סולח. היא הפכה את
החופש שלי לגהנום. אבל מה לעשות. סלחתי.
הלכנו לים. יש שמה איזה בית עץ שפעם חברים של בני דודים של
ליאור בנו ועכשיו הם עברו לאמריקה אז השתלטנו עליו. זה היה
המקום שלנו. מה עשינו שם- אני מניח שאין צורך לפרט.
אז זהו. תוך שלושה חודשים הפכנו לזוג.
ככה זה עם ליאור. אי אפשר לנצח איתה אבל אפשר להנות מהנצחונות
שלה, אני מניח שזה מספיק.
רועי מסתבר, עבר לאיזה מושב בהשם-יודע-איפה. עכשיו אני יודע
שרק בגלל זה היה חזרה אלי. אבל תמיד כשאני מתכנן להעיר לה על
זה ברגע שרואים אותה- זה כבר מיותר. כאילו זה כבר לא שווה את
זה. |
