הוא מביט בי ואני מתקשה לאבחן אם מדובר במבט של בוז, שנאה או
תדהמה. שפתיו כאילו ממלמלות משהו, אבל מילה לא יוצאת מפיו. הוא
מביט וממלמל דקה, אולי שתיים, ואז קם. הכסא נגרר לאחור על
הרצפה  ברעש רב. כמעט ושמעתי אותו אומר משהו באותה שניה ממש.
אבל הוא כבר נעלם.  יצא מבית הקפה. בלי לדבר, בלי להגיב.
אני יושב בבית הקפה המעוצב הזה ובוהה באגרטל הזכוכית הקטן ובו
פרח צהוב, בשיא פריחתו. ריחני, זוהר. אם הייתי משקיע קצת יותר
בלימודים, קורא קצת, בוודאי הייתי יודע איזה סוג של פרח זה.
אבל כל שאני יודע הוא שבוודאי לא מדובר בסביון, חרצית, ורד או
חמנייה. ייתכן ואלו באמת כל הפרחים הצהובים שאני מכיר? כל כך
בור? מה הספקתי בחיים שלי, איך העברתי 40 שנה בלי לדעת דברים
כל כך אלמנטריים.  מנגד, מה היה עוזר לי לדעת באיזה פרח מדובר.
עוד פיסת מידע לא חיונית במיוחד. מי אמר שידע הוא כוח? איזה
כוח כבר הייתי מקבל מפיסת מידע כל כך פשטנית.

עוד לגימה מהקפה.  פושר.  הוא היה אומר שיש לו טעם של פיפי.
סוג של הגדרה שמעולם לא הבנתי, והנה עכשיו לא עוזבת אותי.
פיפי. מילה כל כך זולה. ילדותית. גסה ופשטנית ותמימה בו זמנית.
כמוהו בעצם.

חלפו כבר יותר מעשר דקות והוא לא חזר. אולי הוא בכלל כבר לא
יחזור. באמת ציפיתי שהוא ישמע את הסיפור, יחבק ויתמוך בי? שיקח
אותי בזרועותיו ילטף את ראשי ויקח אותי אליו הביתה? עוד אחת
מהאשליות. עוד אחת מהפנטזיות. עוד אחת מהאכזבות.
שוב החיים סותרים לי. כיצד עוד לא התרגלתי?