כינרת.
ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ופעולות האיבה ישבת לי על
הברכיים בטקס של הר הרצל.
ישבנו קדימה שורה ראשונה. אני, את ואימא.
הבעיה עם הטקס של הר הרצל זה שהוא מתחיל אחרי הצפירה של שעה
שמונה בערב. טקס ארוך ומלא אישים מפורסמים שמקריאים קטעים
משירים ומסיפורים ומנסים להסביר לך, כינרת, איך זה לאבד אבא.
וכינרת, את יושבת שם תמימה. מחכה שמשהו יקרה ואת לא מבינה למה
אנשים שם עצובים. את מסתכלת לאנשים לתוך העיניים כשהם בוכים
מולך ואז מתחילה הצפירה.
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווו
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווו"אימא זו הצפירה?" את שואלת.
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווו"מאיה תראי כמה אנשים עומדים למה הם
עומדים?" וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
ווווווווווווווווווווווווווווווווואת מדברת על איך שמלמעלה
בידים שלי את יכולה לראות את האש והאש כל כך מלהיבה אותך.
והצפירה נגמרת.
את יושבת לי על הברכיים ומסתכלת מאחורי הכתף שלי.
מצביעה על האישה מאחורה ואומרת לי "מאיה, האישה עצובה. למה היא
עצובה?" שששששששששששש. משקיטה אותך אימא. ואת נעלבת. יושבת עם
פרצוף חמוץ ומוצצי בפה.
הקהל עומד להקראת היזכור. את מנסה לעמוד אבל נופלת. הרב הראשי
מקריא את המילים שחרוטות לי על הלב. "יזכור עם ישראל את בניו
ובנותיו!".
כל האישים עולים לבמה אחד אחרי השני, כולם מקריאים שירים
וסיפורים ומנסים לשחזר את הרגשת הקרב, "אנא הודע עוצמת
אותותיך" מישהו שר שם איזה שיר, כינרת, את יושבת ומסתכלת
ושואלת- מי זה? ומי זה? ולמה היא שרה? ולמה הוא מדבר? ולמה הוא
מצית את המשואה? ולמה היא יושבת? ומה הוא מצלם? ולמה ההיא
מדברת למיקרופון? כל כך הרבה שאלות, כינרת, שאין לי תשובות
עליהן.
עולה ראש הממשלה לבמה ומתחיל להקריא את מילותיו. לאחר מכן הוא
מזמין לבמה אותנו. לספר על אבא ולהסביר מה קרה ואיך קרה.
עלינו. קהל גדול של משפחות שכולות לבושים בשחור. חלק בוכים,
חלק לא. ואת מצביעה עליהם, כינרת, מסתכלת עליהם וכמעט בוכה
בעצמך כי את לא יודעת מה קורה.
אימא נעמדת ליד המיקרופון ומקריאה מה שהיא כתבה, היא מקריאה על
אבא, איזה בן אדם הוא היה, ועל איך שהוא לא יראה את הבנות שלו
יותר. את מאידך, משחקת בעניבה של ראש הממשלה, והוא מחייך
אלייך. הוא מחזיק אותך בידיים ונעמד ליד המיקרופון, "אנחנו
חייבים להגן על המדינה הזו בשביל הילדים שלנו." הוא אומר ומרים
אותך למעלה גבוה כדי שכולם יראו. כאילו שאת איזו שהיא מדליית
זהב שכולם מצדעים לה. אחר כך הוא מוריד אותך למטה, ומחייך
אלייך. את בתמימותך ובילדותך, את, כינרת, שאלת אותו "למה אתה
פה? גם אתה איבדת אבא?" העיניים הכחולות אפורות שלך הסתכלו
לתוך העיניים של ראש הממשלה. והקהל השתתק. לאות הסכמה.