אם לעיתים תרדי אל הדרום המלוח,
אל הים המתנחשל ואל השיער המסתלסל.
אל ריח הדגים והמלוח
- מקום בו אין שאון שחפים ואין רוח.
דעי כי ישנם שם סודות
ארוזים בקפידה, מקופלים קפלים קפלים,
שכבות שכבות, גלים גלים.
קפל על גבי קפל, שכבה על גבי שכבה
של אהבה.
אין שם ארמונות בחול, אך ישנו ארמון זעיר,
בו מסתתרים אלפי שדונים המוכנים לפקודתך.
ואם רק תקישי קלות על דלתות הארמון,
הם ישאו אותך חרש אל החול החם.
אל בין גלי הים הבהירים-הצהובים,
אל בין רגליים לבנות וארוכות.
שם אני מסתתרת. טומנת ידיי, לוחשת לשדוניי:
"אנא שאו אותי לחוף, כי הים כה קרוב".
ואיוושת הגלים כאנחה הבוקעת מגרוני
מאגני. מרגליי. מאצבעותיי. משדוניי.
והלאה משם, במורד הגיא, שם מתחבאים השדים של חיי.
בתוך השושנה העליונה-התחתונה
משם העליתי באוב את אשת לוט. שם הרגשתי אביונה.
את הכמיהה לריח הים. את הכמיהה לזרימת הנחלים אל החוף.
לרטיבות בה אשכשך את כפות רגליי.
לארמון הזעיר. לשדוניי. |