[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום הזכרון איננו אלא חלק מתעשיית הבלוף הלאומי שלנו. בלוף,
אתם שומעים אותי ?
מי אני שאני מעז ככה לדבר על הנופלים ? אני נופל, אה- סתמתי
לכם את הפה עכשיו. כשהייתי בין החיים, גם לי נמאס לשמוע
סיפורים על נשמות שמדברות מלמעלה, אבל מגיע לכם פעם אחת לפחות
לשמוע איך זה באמת. לא סיפורים של סופרים חינוכיים שלוקחים חלק
מהתעשייה המחורבנת הזו, אלא נשמה אמיתית. עוד דבר ככה בשביל
ההתחלה, רק כדי לתאם ציפיות- הדבר שהכי חסר לי כאן זה הזיונים.
כי עם נשמה לא הולכים למכולת, לא מלטפים שדיים של נשמה אחרת,
ולא מכניסים את הזין לתוך כוס של נשמה שאתה אוהב, או חושק, או
איך שלעזאזאל תרצו לקרוא לזה. מגעיל אתכם, הא ? לא זה מה
שציפיתם לשמוע מפי חלל מלחמה, צנחן, לוחם, גיבור שהגן על
המולדת ?
אבל זה שבגיל שמונה עשרה התגייסתם ליחידה קרבית רק בגלל
שחיפשתם לחזק את הדימוי הגברי שלכם, והכל באמתלה של לתרום
למדינה, זה כבר לא מגעיל אתכם, הא ?  
הלו, אתם שומעים אותי ? אין דבר כזה למען המדינה, אין חייל אחד
מסריח שהתגייס ליחידה קרבית בגלל שהוא רצה לתרום למדינה- זה
הנימוק הרציונלי, הנימוק הקל והמקובל שפחות מביך ויותר גברי
להתמודד איתו. אווווו והטקסים המטופשים, "במותם ציוו לנו את
החיים", אינם אלא עוד קצת דלק להבעיר את מדורת העוורון של
האנושות. עוד קצת עפר לסלול בו את הכביש לעקודים הבאים. בטקסי
הזכרון אני רוצה לשמוע דברים אחרים: הם מתו בקרב למען הדימוי
העצמי שלהם, למען הגבריות שלהם, למען האורך והקושי של הזין
שלהם, לא כדי לצוות למישהו את חייו.
אני לא נשמה נעימה, הא ?
נראה אתכם אומרים את זה בהלוויה שלי, אתם מוכנים להקשיב רק למה
שנוח לכם, הא ? מה שמתחבר אליכם כצרכנים של גלגלי התעשייה
שנותנת בכם את הכח לשלוח את עצמיכם או את בניכם אל הדבר הבלתי
הגיוני הזה שנקרא צבא. אבל כאן זה לא טלוויזיה בכבלים, אתם לא
תזפזפו אל ערוץ אחר, אלא תקשיבו לי עד הסוף.
שלא תבינו לא נכון, אני לא פציפיסט, גם לא פחדן ולא מבטל כהוא
זה את הצורך של מדינה בצבא לוחם.
אני מתקומם רק נגד תעשיית השקר שעוטפת בנימוקים רציונלים,
מניפולציות מיניות ופסיכולוגיות.
כשהתפוצץ ליידי פגז הזרחן, כשכוויות החומר הזרחני, פערו בי
חורים, הסתכלתי סביב ולא הצלחתי להבין, אילו מכפות הידיים שהיו
סביבי שייכות לי. הדבר שהכי אהבתי לעשות עם כפות הידיים, זה
לאונן עם הימנית לעצמי, בזמן שאני מאונן עם השמאלית למיכל,
החברה שהכי אהבתי. כששמעתי את הצרחות בקשר: "הסורים דורסים
ושורפים אותנו, אנחנו מתחננים שתבואו לחלץ אותנו, בבקשה אנחנו
לא רוצים למות", ומנגד המפקדה ששיקרה כאילו כח החילוץ בדרך,
חשבתי שמגיע לי, כי גם אני שיקרתי בראיון שלפני הגיבוש
לצנחנים:" אני רוצה להתגייס לצנחנים, כי אני חושב שאני טוב
במצבי לחץ, כי אני אוהב אקשן והכי חשוב כי אני רוצה לתרום
למדינה", כשהתשובה המזויינת אך האמיתית, היתה צריכה להיות:"אני
לא מרגיש מספיק גבר, אני רוצה לשפר את הדימוי העצמי המחורבן
שלי, ואני די מתייסר ממה שיש לחיים המזורגגים האלה להציע ככה
שלא אכפת לי למות, אדוני המם מם !". זו התשובה האמיתית- שלי
ושל כל מי שחלקים מגופו התערבבו עם חלקים מגופי שלי, אבל תשובה
זו אינה נחשבת ל"נכונה". עם תשובה כזו לא מתקבלים לצנחנים, כי
זה סימן לפסיכולוג של ועדת הקבלה, שלא הפנמת את המנטרה
הלאומית.
לא חולצתי משדה הקרב ונשארתי שם למות כמו כלב, משיקולים
כלכליים של עלות המטוסים, לעומת כמות הקורבנות, תאמינו או לא,
אבל אני מצדיק את המערכת, אלא שזה משהו שהייתי צריך לדעת
מההתחלה, או לפחות זה משהו שאתם צריכים להפנים עכשיו. לא יתכן
שמלחמה אחרי מלחמה, תעשיית הבלוף תמשיך ותשגשג ולעולם לא תפשוט
רגל. אני נשבע לכם שגם בדרך האמת, הייתי מתגייס באותה מידה.
הייתי מקריב את חיי באותה המידה, לדבר האמיתי: למען הזין שלי,
למען הגבריות שלי, למרות הסיכוי שלא אחולץ בכל מחיר. ריח
הגוויות השרופות הזכיר לי את ריח המנגלים של יום העצמאות ונורא
(אל תתקנו אותי, 'נורא' ולא 'מאוד') התגעגעתי למיכל שפגשתי
בדיזינגוף סנטר ביום העצמאות שעבר, אבל הדבר שהכי חסר לי
כששכבתי שם מרוטש ומדמם, יותר מאשר מישהו שיגרד ממני את הזרחן
ששרף אותי, יותר מאשר אפילו אויר לראותי המנוקבות, חסרה לי אמת
האמיתות.
למרות האש, רעדתי מקור ובכיתי באמת, עם דמעות, בלי להתבייש,
פעם ראשונה בחיים שלי שלא התביישתי לבכות ולצעוק משהו כל כך
אמיתי ולא "גברי": "שמישהו יאהב אותי, אני רוצה לאהוב ולהאהב,
אתם שומעים אותי, אני צריך עכשיו שמישהו יאהב אותיייי". הכי
מדהים הוא,
שלמרות פירכוסי איברי חסוכי הדם וזרחן הפגז שבער בבשרי, למרות
שקליעים אשר נשפכו מאפודי השרוף החלו להתפוצץ בתוך גופי הבוער,
דווקא אז, בזכות זה שהתחברתי לבסיס הצורך האנושי האמיתי,
הצלחתי לראשונה בחיי לאהוב את עצמי ואת שאר ישויות העולם באשר
הן, אבל לאהוב ב-א-מ-ת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבקשה לכבות
פלאפונים.

צרצר שומר על
השקט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/01 19:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר לא לפירסום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה