אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב... לא
אוהב.
לא אוהב.
אפילו הפרח אומר.
אני יודעת וידעתי עוד מקודם, שהוא לא אוהב, אבל לפחות התקווה,
שאולי אני טועה, לפחות אי הידיעה, כי זה היה רק ניחוש.
כשאני בטוחה שהוא לא אוהב, אבל לא ממש יודעת בודאות, זה לפחות
עוזר.
התקווה שאני טועה.
משהו לחלום עליו.
וכשמגיע רגע האמת, כשאני צריכה ללכת ולברר ויודעת שעוד כמה
שעות אני אשב בדיוק פה אבל אדע את התשובה- ואז כבר לא יהיה לי
על מה לחלום.
כשמגיע הרגע הזה, אני משתתקת.
אני עומדת מולו, אחרי שכבר אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו, מול
עיניו השואלות, ושותקת.
ויודעת שאני אגיד לו בסוף איזה משהו מטומטם, מתחמק, לא ברור.
ואאבד את ההזדמנות.
או פשוט אשתוק.
ומה אם אני אספר לו מה שבאמת רציתי לספר לו?
הוא יעמוד מולי, ישתוק וישים ידיו בכיסים.
ואני ארגיש כמו מטומטמת.
ואז הוא יגיד את מה שאני כבר יודעת, מה שלא רציתי שיגיד, מה
שהיה ברור לי מההתחלה.
שהוא לא אוהב אותי.
לא אוהב.
אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב... אוהב.
אוהב?
ואם אני אספר לו, אגלה לו את הכל.
והוא, הוא מת עליי.
אוהב אותי ומעולם לא העיז לספר.
מה אם אני אספר לו והוא אוהב אותי, הוא יסתכל לי בעיניים ויגיד
כמה שאני נפלאה, כמה שאני מתוקה ויפה. ואז, לאט לאט, עיניו
יושפלו אל עבר שפתיי והוא ינשק אותי.
אני מדמיינת את זה, אנחנו מתנשקים ברכות, אני מלטפת את שערו
והוא מצמיד אותי חזק אליו, שלא אברח פתאום, לא מאמין שזה
אמיתי.
והוא עדיין מסתכל עליי.
אני לא יודעת מה להגיד.
אוהב, לא אוהב... ?
הוא עוד מביט, נבוך, מאבד את סבלנותו.
ואני מרגישה כמו טיפשה.
שותקת.
ובסוף אומרת לו איזה משהו מטומטם, מתחמק, לא ברור.
ואחרי כמה שעות, שוב יושבת באותו מקום ותולשת עלי כותרת.
אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב...