זה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, ואפשר לומר הראשון שאני
מפרסמת באינטרנט ככה שאני נורא אשמח לקבל תגובות:



שוב חזרתי מאוד יום מפרך אחרי בית הספר לשמחתי לא היה איש
בבית.
סוף כל סוף זמן לעצמי.
פתחתי את הדלת, נכנסתי הביתה, הנחתי את המפתח על השולחן ופסעתי
לחדרי
השלכתי את ילקוטי על מיטתי המבולגנת והלכתי לחדרו של אחי, לפתע
אורו עיני...המחשב, החזירו אותו מתיקון ואיי כל כך התגעגעתי
אליו ישר התיישבתי עליו התחברתי לאינטרנט ושמתי את המוזיקה על
פול ווליום יכולתי להרגיש אותה בעצמותיי פשוט עפתי איתה הרגשתי
כל כך מאושרת זה כבר שבועיים שלא הייתי על האינטרנט כבר התחלתי
להרגיש שאני משתגעת!!!
התחלתי לשיר עם המוזיקה חזק ככל שיכולתי ניצלתי את העובדה שאני
לבד בבית אף אחד לא שומע אותי, אף אחד לא מציק לי. אני כל כך
אוהבת לשיר עם המוזיקה להרגיש שיש מי שמזדהה איתי מי שחובה את
כאבי ביחד איתי...
לפתע החלשתי את קולי, שרתי קצת יותר צרוד ודמעה קרה זלגה
לחיי...שוב חשתי את אותו כאב עצום בתוך הגרון, בלב, בנשמה. כאב
שחודר לתוכי ללא סיבה כאב שמייסר אותי ללא הזהרה... כאב ששורר
בי כבר תקופה ארוכה וממני לא רוצה להרפות.
זה היה כל כך כייף לבכות, לפרוק את אותו כאב, שיזלוג ממני דרך
דמעותיי... רק שלא מזדמן לי לעשות את זה, מהפחד שמישהו יכנס
לחדר פתאום. בגלל זה, אני כל כך שמחה להיות לבד בבית.
לפתע צלצול בפעמון הקפיץ אותי... מהר ניגבתי את דמעותיי,
הלמחתי מעט את המוזיקה, רצתי מהר לאמבטיה שתפתי את פני
מדמעותיי ופתחתי את הדלת.
"היי מותק, כבר הגעת?" שאלה אותי אמי
"כן" עניתי בחיוך, למרות שבתוכי זעמתי, כל כך רציתי עוד קצת
זמן להיות לבד. "קראי לי כשהאוכל יהיה מוכן" הוספתי וחזרתי מהר
אל המחשב. אבל זה כבר לא היה אותו הדבר, לא יכולתי לשיר בקולי
קולות, לבכות ולשפוך את הכאב שמקלח את נשמתי.
בדיוק אורן, התחבר לאי סי קיו. אורן היה ידיד מירושלים, הכרתי
אותו באינטרנט מעולם לא נפגשנו, לא ראיתי אותו ולא דיברנו
בטלפון אבל אורן היה בנאדם נפלא, כשדברתי איתו הרגשתי הרבה
יותר טוב הוא תמיד ידע איך לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, הוא
מפזר לי מחמאות, הוא מחזק אותי לפעמים אני חושבת שאני מתחילה
להתאהב בו הוא כל כך נפלא, הוא אפילו אמר לי שאם היינו גרים
באותה העיר הוא מזמן כבר היה מתחיל איתי, הוא אמר לי את זה
בזמן שספרתי לו על הבעיה שלי עם בנים. זה כבר ארבע שנים שאין
לי חבר אני חושבת שזה בגלל שאני ביישנית. ליד בנים שמוצאים חן
בעייני אני מסמיקה ואין לי מה לומר להם.
אבל עם אורן זה אחרת עם אורן תמיד יש לי על מה לדבר, הוא גורם
לי להרגיש פשוט נפלא אפילו ברגעים הכי קשים שלי אילו והוא היה
גר בנתניה יחד איתי והיינו נפגשים אולי יום אחד היה יוצא
בינינו משהוא, אני כל כך אוהבת אותו למרות שמעולם לא ראיתי איך
הוא נראה, זאת הפעם הראשונה שאני מתאהבת רק באופי ולא גם ביופי
והוא אמר לי שזה מה שהכי חשוב לו בבנות, האופי. אלוהים, הוא
כזה מושלם...גם בגיל אנחנו מתאימים מצוין הוא בן 16 אני 15
פשוט מושלם, ויש לנו כל כך הרבה דברים משותפים שזה מדהים.
אבל רק חבל שהפנטזיה שלי עליו לא תוכל להתגשם בשל המרחק. ואני
צריכה להסתפק באותם הבנים שלא שמים עלי בגרוש.
לפעמים אני פוחדת, שכל שנות הנעורים שלי יעברו עלי לבד, בלי
שום חבר ואני כל כך צריכה חבר בשלב הזה של החיים.
אני ואורן דיברנו בדיוק על זה שהוא והלהקה שלו הכירו איזה אחד
עם קשרים שיכול להיות ויסדר להם איזה הופעה. אורן היה כל כך
מאושר החלום הכי גדול שלו זה להתפרסם בזכות השירה שלו וסופסוף
יש לו סיכוי!!! אני נורא שמחתי בשבילו. זה באמת מגיע לו על כך
שהוא בנאדם נפלא ואני בטוחה שיבוא יום והוא עוד יגשים את החלום
הזה.

"שיר, אני חייב לזוז. הח'ברה הגיעו להתאמן ללהקה. היה ממש סבבה
לדבר איתך"
"ביי מתוקה" כתב לי אורן באי סי קיו
"ביי חמוד, נדבר מאוחר יותר, תהנה" החזרתי לו.
ירדתי מהמחשב...והלכתי לאכול.

"איך היה בבית הספר?" שאלה אותי אמי בזמן הארוחה
"בסדר, כרגיל לא היה משהוא מיוחד"
"אהה, קבלתי 80 בחשבון" נזכרתי ואמרתי בגאווה, חשבון היה
המקצוע שאני הכי היתקשתי בו.
"מצויין, את רואה שאם את רוצה את מסוגלת?" אמרה לי אמי בשמחה.

"כן, אבל אל תשכחי שזה היה מבחן חוזר, במבחן הקודם נכשלתי"
אמרתי בהרגשת בוז לעצמי.
"זה לא משנה, את מתקדמת תראי איזה שינוי מ45 ל80 את לא צריכה
להפחית מעצמך. אם את באמת רוצה את יכולה והנה הוכחת את זה
לעצמך. תמשיכי כך!"
מה ששנאתי בעצמי זה שבכל דבר שאני מצליחה בו אני מוצאת איזשהו
כשלון. אני אף פעם לא יכולה להיות מרוצה מעצמי בצורה מלאה,
חברה שלי אומרת לי שזה בגלל שאני לא אוהבת את עצמי מספיק ושגם
בגלל זה קשה לי עם הבנים ושאני צריכה להפסיק עם זה ולאהוב את
עצמי כי רק ככה יאהבו אותי ואני מסכימה איתה. אבל זה קשה לי
להשתנות למרות שהשתנתי בהרבה יותר מאז שהכרתי את אורן. אומנם,
עדיין לא לגמרי אבל אני בתהליכים. הוא פשוט מסדר לי את החיים
ואני כל כך פוחדת שיפסק הקשר שלנו. אני מרגישה שאם הקשר בינינו
יפסק, החיים שלי יהיו כל כך ריקניים, כל כך כמו פעם ואף גרוע
מזה.
אחרי האוכל, חברתי ליאור התקשרה אלי "שיר, את חייבת לבוא איתי
לעיר לקנות מכנס, מצאתי מקום עם הנחה"
ליאור היא החברה הכי טובה שלי ואני נורא אוהבת אותה. אבל כל מה
שבראש שלה זה רק בגדים ובגדים ואני ממש ההפך ממנה. אין לי
בגדים מי יודע מה וגם לא כל כך הרבה. אני מעדיפה לבוש צנוע לא
חשוף מדי. אבל לה לעומת זאת יש מלא בגדים היא קונה בגד חדש כל
שני וחמישי וסוחבת אותי איתה לקנות.
למרות שאני שונאת לצאת לעיר אבל יש לה כוח שכנוע אדיר.
גם היום כרגיל לא היה לי כוח אבל היא נדנדה לי ולבסוף נכנעתי
וחשבתי שאולי לצאת קצת יעשה לי טוב ויעביר ממני את התחושה הרעה
הזאת שאופפת אותי כבר מהבוקר.
כל הדרך היא ספרה לי על הבעיות שלה עם חבר שלה, דברים כל כך
שטותיים וחסרי משמעות שכל כך מעצבן אותי שהיא מקטרת עליהם היא
צריכה להגיד תודה על המזל שיש לה עם בנים יש לה חבר נפלא שאוהב
אותה עד מעל הראש וכל מה שהיא יודעת זה רק לקטר ולקטר עליו
ושלא בצדק.
וכל פעם שאני אומרת לה שהיא מגזימה, היא טוענת שאני בעדו במקום
להיות בעדה.
בדרך פגשנו את דרור ואת אבי. דרור, הוא החבר של ליאור ואבי,
אבי זה הילד שאני אוהבת כבר ממש הרבה זמן בערך 4 שנים אבל הוא
לא שם עלי למרות שבזמן האחרון, מאז שהכרתי את אורן, אני כבר
הרבה פחות חושבת עליו אבל כשאני רואה אותו אני נעשית אדומה,
אני מתרגשת נורא ולא יודעת מה להגיד לו.
ושוב זה קרה, גם הפעם.
ישבנו עם דרור ואבי לאיזה חצי שעה בבית קפה דרור וליאור מן
הסתם ישבו אחד ליד השנייה מה שגרם לכך שאבי ישב לידי ואני כל
כך התרגשתי.
שוב, כרגיל ליאור ודרור החלו מתווכחים על שטויות וליאור ניצלה
את העובדה שהם מתווכחים ואמרה לו שיבוא איתה לצד כדי שלא לעשות
בושות. ואז היא קרצה לי, אני מיד הבנתי שהיא עשתה את זה בכוונה
כדי להשאיר אותי לבד עם אבי. הרגשתי שאני הולכת לרצוח אותה אבל
בסך הכל היו לה כוונות טובות.
ישבנו כדקה ולא הוצאנו מילה מפינו למרות שזרקנו חיוכי בושה מדי
פעם. הרגשתי במבוכה רבה, הלב שלי פעם בחוזקה וכל כך התביישתי.
ניסיתי לחשוב על איזשהו נושא לשיחה, משהוא כדי לחתוך את הדממה
ששררה בינינו. אבל ככל שחשבתי לא עלה לי רעיון לראש.
אבל להפתעתי היה דווקא הוא זה שיזם שיחה.
"אז.....מה שלומך?"
כששמעתי את קולו מדבר אלי, הרגשתי שלבי עצר.
ועניתי בגמגום "ב..בס..בסדר מה איתך?"
"אצלי הכל טוב" הוא ענה בחיוך ועברה לה עוד חצי דקה של שקט.
"התכוננת למבחן בספרות כבר?" הוא שאל לפתע
"אמ...התחלתי קצת ואתה?"
"עוד לא, אני כל כך גרוע בספרות. אין לי שום סיכוי להצליח
במבחן הזה. אני לא יודע מה לעשות"
"אני דווקא מבינה את החומר מצויין, אם אתה רוצה נוכל להיפגש
ואני אסביר לך אותו" פלטתי.
לפתע נהייתי אדומה כעגבנייה. לא האמנתי שזה יצא מפי, זה כל כך
לא מתאים לי, הבושה אכלה אותי כל כך התביישתי, הייתי בטוחה
שעשיתי לעצמי את הפדיחה של השנה כל כך רציתי שהאדמה תבלע
אותי!!!
אבל להפתעתי הוא אמר "וואלה? תודה רבה רבה את ממש מצילה
אותי!!!"
אני הייתי בשוק כל כך לא ציפיתי לתגובה חיובית אבל בכל זאת כל
כך שמחתי.
"אז מתי נפגשים?" הוא שאל
"מתי שבא לך, לי ממש לא אכפת"
"מחר בארבע זה בסדר?"
"מבחינתי מצויין!!!" עניתי במהירות
"אוקיי, אז קבענו it's a date!" הוא אמר. ואני בהתחלה לא כל כך
שמתי לב ואז שקלטתי מה שהוא אמר התמלאתי התרגשות וחשבתי שאולי
יש לי סיכוי איתו אולי זאת הייתה מין רמיזה שגם אני מוצאת חן
בעיניו אבל מצד שני זה יכל להיות גם בציניות, לצחוק כזה...
בינתיים, ליאור ודרור חזרו..."יאללה שיר, את באה נזוז?" שאלה
ליאור
"כן, יאללה" החזרתי לה וקמתי. בזמן שהיא נפרדה מדרור בצרפתית
לוהטת, אבי אמר לי "טוב אז נפגש מחר אצלך בארבע?"
"כן, בטח נתראה מחר" הגבתי בפעימות לב חזקות.
"טוב ביי" הוא אמר לי ונשק לי על הלחי לפרידה והלך עם דרור.
אני עמדתי שם לכמה שניות עם היד על הלחי וניסיתי לעכל את מה
שהיה שם, כבר ארבעה שנים שאני אוהבת אותו ובקושי ויצא לנו
לדבר...ופתאום כל זה ועוד הנשיקה אני הרגשתי ממש בעננים...
"שיר,הלוווו יש שם מישהו?" שאלה אותי ליאור ונפנפה לעברי...
"ליאוררררר" צעקתי לעברה וחיבקתי אותה.
"תודההה רבהההה"
"על מה?" היא שאלה אותי בתמיהה
"על שהשארת אותנו לבד, הוא בא אלי מחר בארבע ללמוד למבחן
בספרות" הגבתי לה בהתרגשות
"ואיי שיר,אני רואה שאת לא מפספסת רגע, חחח אני לא מכירה את
הצד הזה שבך"
"חחח, גם אני לא" אמרתי לה "אבל בכל זאת תודה רבה עשית לי את
היום"
"אני שמחה בשבילך,אולי סופסוף יהיה לכם קשר! בהצלחה...!"
כשחזרתי הביתה דבר ראשון שעשיתי היה להתחבר לאינטרנט למזלי
אורן היה מחובר...
"היי ממי מה המצב?" הוא שאל
"מצויייייןןןן, מה איתך?"
גם אצלי מצויין, יש לי חדשות טובות אבל מה קרה פתאום שאת
מרגישה כל כך טוב? בדרך כלל את שונה, שלא תביני אותי לא נכון
אני נורא שמח שאת שמחה, אבל קרה משהוא?"
"כן, קרה לי דבר מדהים" אמרתי וסיפרתי לו על מה שקרה עם אבי,
הוא ידע עד כמה אני אוהבת את אבי ובגלל זה הוא היה נורא שמח
בשבילי.
"נו, ומה החדשות הטובות שלך?" שאלתי בסקרנות...
"את לא תאמיני!!! החלום שלי מתחיל להתגשם" הוא אמר לי
בהתרגשות.
"זוכרת שסיפרתי לך על אחד עם קשרים שיכול להיות ויסדר לי
וללהקה שלי איזה הופעה?" הוא שאל
"כן, כן אני זוכרת"
"אז אותו אדם לקח אותנו לאיזה אמרגן אחד שבחן אותנו, והוא נורא
התלהב מאיתנו ואמר שיש לנו עתיד בזה והוא סידר לנו סיבוב
הופעות את קולטת את זה? אנחנו רגילים להופיע פה ושם באיזה
מועדון אבל עכשיו אנחנו ממש הולכים לעשות סיבוב הופעות בכמה
ערים ואת לא תאמיני איזה עיר נכללת ביניהם?"
"אל תגיד לי ש..."
"כן, כן אנחנו הולכים להופיע גם בנתניה את מבינה? אני ואת
יכולים להיפגש {אם את רוצה כמובן}"
אני לא האמנתי כמה חדשות טובות אני יכולה לקבל ביום אחד שהתחיל
ממש על הפנים כל כך שמחתי בשבילו סוף כל סוף חלומו מתחיל
להתגשם אני ידעתי שיום יבוא והוא יצליח ושהוא יצליח בגדול ולא
רק זה אלא שאנחנו גם הולכים להיפגש אני והוא סופסוף הולכים
להיפגש פנים מול פנים אני הרגשתי כל כך מאושרת לשם שינוי.
כשעה רק דברנו על כמה שאנחנו שמחים אחד בשביל השני והתלהבנו
והתרגשנו לקראת הפגישה הכל כך מיוחלת שלנו.
בלילה לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות. אני לא האמנתי שכל זה
קורה לי, לי לשיר, שכל התקופה הזאת אני מרגישה בה ממש חרא,
שכבר התחלתי לאבד תקוות בקשר לעצמי, להצלחה שלי, שהתחלתי
להשלים עם זה שאני כשלון ופתאום כל ההפתעות האלה בבת אחת.
הרגשתי לראשונה מזה זמן רב מאושרת אבל ממש מאושרת שכלום כבר לא
יכול להרוס לי את המצב רוח.
בבוקר קמתי מלאת מרץ הלכתי לבית ספר ופשוט שמחתי ללמוד ולהיות
עם הח'ברה. בסוף היום אבי ניגש אלי ואמר לי "לא שכחת נכון?
היום בארבע"
"לא, מה פתאום! אני מחכה לך" עניתי בחיוך
"טוב, להתראות" הוא ענה לי ושוב נשק לי את אותה נשיקה הרכה
והנעימה כל כך על הלחי.
כל היום חיכיתי במתח ובהתרגשות אפילו סדרתי לכבודו את המיתה
שלי ואת החדר שלי. מה שאני לא נוהגת לעשות לעיתים קרובות.
והנה הגיע הרגע, השעה לה ייחלתי רבות כל כך השעה 4
בארבע וחמישה בדיוק נשמעו שלוש דפיקות עדינות של ביישנות על
הדלת.
"אני פותחת, זה בשבילי" צעקתי ורצתי לדלת עצרתי לשנייה מתחתי
את חולצתי סדרתי את השיער ופתחתי את הדלת ואז, ראיתי אותו לבי
הלם בחוזקה היה לו חיוך כל כך יפה על הפרצוף. אותו חיוך שממיס
אותי בכל פעם מחדש.
"זה בשבילך" הוא אמר והושיט לי חפיסת שוקלד.
"בשבילי?" הופתעתי "לא היית צריך"
"זה המעט שאני יכול לעשות כדי להודות לך על העזרה בספרות" הוא
אמר.
"אתה לא צריך להודות לי, אני עושה את זה מכל הלב" אמרתי
נכנסנו לחדר התיישבנו על הכיסאות, הוצאתי את החומר בספרות
והתחלנו ללמוד, בזמן שלמדנו מבלי לשים לב התחלנו לדבר על
נושאים כה רבים כאילו והיינו ידידים ממש טובים וזה גרם לי
להרגיש מצויין כך חלפו להם שלוש שעות מדהימות כשנראה היה כי
חלפה רק חצי שעה.
"טוב, כבר מאוחר אני צריך לזוז, אז נתראה מחר?"
"כן סבבה, בוא אני אלווה אותך לדלת"
כשהגענו לדלת הוא התכוון לנשק אותי על הלחי אך לפתע נצלבו
מבטינו היה מעיין כוח בלתי מוסבר שפשוט משך את הפנים שלי אל
פניו ולא חשבתי על כלום רק על איך לנשק אותו. אך לפתע התעוררתי
מההפנוט של פניו היפות וקלטתי מה אני עושה במהירות נשקתי לו על
הלחי כי פחדתי לעשות לעצמי פדיחות. הוא חייך אלי ומעט הסמיק
"טוב, נדבר מחר, שיהיה לך יום טוב" הוא אמר
"גם לך, ביי" אמרתי וחייכתי אליו חזרה. צפיתי בו יורד במדרגות
כל כך יפה, כל כך חמוד כל כך מושלם!!! הרגשתי שאני מאוהבת בו
מתמיד! התחלתי סופסוף להאמין שאולי יש סיכוי אפילו סיכוי קלוש,
אבל סיכוי שסופסוף יהיה בינינו משהוא ושארבעת השנים שחלפו להם
באהבה מייסרת כלפיו וכל כך חד צדדית לא עברו לשיו.
התחברתי לאינטרנט וספרתי לאורן הוא כל כך שמח בשבילי והוא אמר
לי גם שהוא בטוח שאבי מרגיש כלפי משהוא, ושהוא בטוח שעוד מעט
יהיה משהוא ביני לבין אבי ושאם לא זה הפסד שלו כי אני אחלה
ילדה. אני לא רגילה שמדברים אלי ככה, אני לא רגילה לקבל מחמאות
במיוחד לא מבנים ותמיד חשבתי שאני לא שווה במיוחד, אז כשהוא
אמר לי את זה נורא התרגשתי אבל חשבתי שאולי הוא סתם אומר את זה
כי מה כל כך אחלה בי? אני סתם ילדה רגילה.
אחר כך אורן אמר לי שקבעו לו כבר תאריך להופעות ושבעוד כמעט
חודש הוא יופיע בנתניה...אני כל כך שמחתי אבל זה נראה היה לי
כזמן ארוך מידי.

כל החודש האחרון אני הרגשתי ממש אחלה!!! הדיכאון המתמיד והמציק
הזה כבר עזב אותי, סופסוף הניח לי לנפשי. אני הרגשתי שהחיים
שלי סופסוף מתחילים להסתדר אני ואבי נעשינו ידידים די טובים
יצא לנו לדבר הרבה וחזרנו כל יום אחרי בית הספר ביחד ודיברנו
פשוט על הכל! סופסוף גם לא פחדתי שלא יהיה לי על מה לדבר איתו!
והוא אפילו קיבל 90 בספרות!!!
ואני ואורן בכלל, נעשינו ידידים אפילו טובים יותר מבעבר וכל
הזמן התרגשנו ודברנו על הפגישה שתהיה לנו כל כך שמחנו
והתלהבנו. וזהו.....בעוד יומיים זה היום הגדול כל פעם שאני
חושבת על זה אני מתרגשת מחדש כאילו שזה הולך לקרות בעוד רגע
ואני כבר לא יכולה לחכות אני לא ישנה בלילות מרב התרגשות אני
רק חושבת על זה ונהיית מאושרת יותר ויותר מאושרת מתמיד סופסוף
אני יכולה לשמוח להרגיש טוב עם עצמי
אבל רק דבר אחד מטריד אותי. כאילו אני יודעת שהוא אוהב אופי
ולא אכפת לו כל כך מהיופי אבל בכל זאת מה אם אני לא אמצא חן
בעיניו?

זהו היום הגדול הגיע, ההתרגשות בעיצומה אני לא מאמינה שזה הולך
לקרות אני ואורן סופסוף הולכים להיפגש אני הולכת לראות את האדם
המדהים הזה, את האדם שגרם לי לראות את החיים בצורה שונה לגמרי,
בצורה היפה יותר שלהם, שהם לא כל כך גרועים כפי שהם נראים.
החלפנו מספרי טלפון והוא אמר לי שהוא יתקשר אלי כשהוא יגיע
לנתניה ואני אלך אליו לחדר במלון והוא השיג לי גם כרטיס להופעה
אני כל כך ששמחה בשבילו!
יום שני שעה שלוש וחצי בצהרים פתאום הפלאפון מצלצל הייתה לי
תחושת בטן שזה הוא פשוט הייתי בטוחה.
הרמתי את הפלאפון ושמעתי את הקול הכי מדהים ששמעתי מעודי, קול
כל כך עדין, כל כך חם כל כך מתאים לאדם כמו אורן!
"שיר?"
"כן, מי זה? אורן?!?!" שאלתי ברטוריות.
"כן מה שלומך?"...
"בסדר, מתרגשת לקראת הפגישה, אז כבר הגעת לנתניה אני
מבינה?!?!" אמרתי בהתרגשות עצומה.
"כן, גם אני מתרגש, אני כבר לא יכול לחכות לפגוש אותך. אז מתי
את יכולה לבוא?"
"אני מצדי באה כבר עכשיו, רק תן לי את הכתובת"
הוא נתן לי את הכתובת אני התארגנתי מהר, לא האמנתי שהגיע הרגע
הזה! הרגשתי כל כך הרבה פרפרים בבטן! מעולם לא התרגשתי ושמחתי
כל כך בו זמנית זאת הייתה הרגשה כל כך מיוחדת והנה הגעתי
למקום.
כל כך הסמקתי פתחתי את דלת המלון ועליתי קומה ראשונה חדר מספר
14, מספר 14 הוא מספר המזל שלי צרוף מקרים נחמד... אבל זה נתן
לי את הדחיפה להאמין שזה ילך טוב.
והנה, הנה החדר התקרבתי הנפתי את ידי לנקישה אבל קצת חששתי
חיכיתי כמה שניות נשמתי עמוק ודפקתי שלוש דפיקות חלשות על
הדלת.
לאחר מספר שניות הדלת נפתחה לפני נעמד לו נער יפה תואר שערו
היה שחור פחם עם קוצים די ערוכים עיניו היו ירוקות ועמוקות עם
מבט מדהים. שפתיו היו וורודות ומלאות בדיוק כפי שאני אוהבת כל
כך מסודרות ממש כציור הוא התנשא למטר 70 בערך רזה, מוצק, שחום,
פשוט מושלם. אני תיארתי לעצמי שהוא יראה מצויין אבל המציאות
הייתה מדהימה הוא נראה פשוט נפלא.
"שיר?"
"כן" חייכתי לו והוא חייך לי בחזרה את החיוך הכי ממיס שראיתי
מחיי חיוך כל כך יפה כל כך מהפנט חיוך ששם את החיוך של אבי
בכיס הקטן.
"בואי היכנסי, תרגישי כמו בבית" הוא אמר והראה לי את הדרך
בהנפת יד.
אני פסעתי פנימה ומעט התביישתי אבל כל כך התרגשתי ישבנו על
המיתה בהתחלה היו כמה רגעי מבוכה שלא דברנו מרוב ההתרגשות אבל
לאט לאט התחלנו לדבר כמו תמיד כאילו שהיינו באי סי קיו, דברנו
פשוט על הכל זה היה כל כך כייף, הרגשתי אתו חופשייה כפי שאני
לא מרגישה עם אף אדם אחר, שאני יכולה לספר לו פשוט הכל על כל
דבר קטן בחיים שלי ואני יודעת שהוא לא ישפוט אותי לרעה אלא רק
יעזור לי כי הוא האדם שהכי מבין אותי, שהכי מזדהה איתי, ואני
מרגישה שכשכואב לי שהוא חובה את כאבי ביחד איתי. לפעמים אני
מרגישה שהוא "האני השני שלי", כי יש לנו כל כך הרבה דברים
משותפים...
"טוב כבר מאוחר, אני חייבת לזוז...היה ממש נפלא לדבר איתך,
ניפגש מחר בהופעה?"
"בסדר, גם לי היה נפלא לדבר איתך, במציאות את אפילו יותר
מדהימה מהאינטרנט"
הסמקתי ופניתי לדלת, הייתי צעד אחד בחוץ כשלפתע...
"חכי" הוא אמר ותפס לי ביד, זה היה מגע כל כך נעים ועדין.
"את עושה היום בערב משהוא?" הוא שאל
אני נורא התרגשתי ואמרתי במהירות "לא, כלום!"
"ואם אני הייתי מזמין אותך לצאת איתי היום בערב, היה סיכוי
שתסכימי?"
"אם היית מזמין אותי, אז כמובן שהייתי מסכימה"
"אוקיי, אז את רוצה לצאת איתי היום בערב?" הוא שאל.
"כמובן" עניתי בחיוך
"אוקיי אז אני אבוא לאסוף אותך בשעה 9?"
"מצויין"
אני כל כך שמחתי וכל כך ציפיתי לפגישה זאת הפעם הראשונה שבן
ממש מזמין אותי ליציאה ועוד בן שאני כל כך מעריכה, כל כך
מעריצה, כל כך אוהבת...

השעה הייתה שבע הלכתי מהר להתקלח לקראת הפגישה.
באמבטיה ישבתי כשעה וחשבתי רבות על אורן, על כמה שהוא מושלם,
על כמה שאני מתחילה להתאהב בו ועל זה שנצטרך להיפרד בסיכומו של
דבר מה שגרם לי לכל כך הרבה עצב, אני לא יודעת מה אני יעשה
בלעדיו, עד שסופסוף יש בן ששם לב אלי ושהוא כזה בנאדם מדהים
וטוב לב ודווקא כשאני מוצאת אותו אנחנו נאלצים להיפרד, זה כל
כך כאב לי...אני יודעת שאני אתגעגע אליו נורא. ואז נזכרתי
באבי, אני עדיין הרגשתי משהוא יוצא דופן אל אבי אני עדיין
אהבתי אותו אבל האהבה לא הייתה גדולה כאהבה שלי אל אורן, עם
אורן זה היה משהוא מיוחד הרבה יותר, משהוא יוצא מן הכלל משהוא
שלא הרגשתי כלפי אף אחד מעולם, רק כלפיו, רק כלפי אורן.
בשעה שמונה, התחלתי להתארגן...התאפרתי, התלבשתי...והבגדים
שלבשתי היו הבגדים הכי יפים שלי, אבל רק שאף פעם לא יצאתי איתם
כי הייתי בטוחה שהם יפים מידי בשבילי ושעלי הם יהיו מכוערים,
אבל, להפתעתי זה היה מצויין עלי כאילו שתפרו אותם במיוחד
בשבילי וזאת הפעם הראשונה שהייתי באמת מרוצה מהמראה שלי
ושהייתי בטוחה בעצמי ולא התביישתי באיך שאני ניראת.
השעה תשע אורן צלצל לי באינטרקום ואני ישר ירדתי.
כשהוא ראה אותי הוא נתן לי נשיקה על הלחי, נשיקה כל כך רכה
ושאל אותי לשלומי.
הוא היה כזה חמוד הלכנו לאכול גלידה, הוא הזמין אותי על חשבונו
והוא היה כזה ג'נטלמן אלי, ישבנו ושוחחנו והיה פשוט מדהים...כל
כך נהנתי ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר לעולמים הרגשתי איתו כל כך
מוגנת, כל כך מאושרת.

למחרת חיכיתי כל כך להופעה, הרגשתי שאני חייבת לראות אותו שוב
פעם, שאם לא אני פשוט אשתגע!!!
והנה, הגיע הרגע. אני יושבת בין הקהל, שורה ראשונה והנה הם
עולים, אורן עלה השלישי מבין החמש והוא היה לבוש כל כך יפה
והוא היה נראה כל כך חתיך. הוא ראה אותי בקהל וקרץ לי והנה, הם
התחילו לשיר. כולם שרו יפה, אבל לאורן היה את הקול הכי מדהים,
הכי רך, רואים שיש לו עתיד בזה. הקהל הריע להם בצורה מדהימה,
כאילו שהם להקה מפורסמת נורא ובצדק הם היו פשוט נפלאים וזה
באמת הגיע להם!
אחרי ההופעה אני ואורן ישבנו קצת מאחורי הקלעים ודברנו על הכל
והוא סיפר לי על זה שהוא כל כך התרגש ושהוא נורא שמח שהכל הלך
טוב והוא אפילו אמר לי שזה שאני הייתי שם עזר לו מאוד. שהוא
הרגיש שאני תומכת בו ושאני מאמינה בו וזה נתן לו את הדחיפה
לעשות את זה אפילו יותר טוב.
כשהוא אמר לי את זה, אז זה החמיא לי מאוד, זה היה נפלא להרגיש
שעשיתי משהוא מועיל אפילו מבלי שניסיתי ובמיוחד בגלל שזה היה
משהוא שעזר לו, לאורן. לאדם המדהים הזה שעשה בשבילי כל כך
הרבה, שכל כך שינה אותי וגרם לי להפוך למי שאני עכשיו, כי לולא
הוא אני הייתי עכשיו אותה נערה, מדוכאת שכל היום רק על המחשב,
שומעת מוזיקה, מתייסרת וכל מה שרוצה זה קצת זמן להיות לבד...
אבל עכשיו, עכשיו אני אחרת עכשיו אני כבר לא שיר של פעם. עכשיו
אני אדם אחר. אדם עם תקוות, רצונות, אמונה, בטחון...

בלילה חשבתי כל כך הרבה על כל מה שעבר עלי מהרגע שפגשתי אותו,
על ההופעה ועל הפרידה מחר... אני לא יודעת איך אני אעמוד
בפרידה ממנו, אני כל כך אוהבת אותו!!!...

בבית ספר לא חשבתי על כלום חוץ מעל הפרידה שתהיה היום, לא
הקשבתי בשיעורים, לא ביליתי עם החברים. רק חשבתי עליו, על אורן
כל היום רק חלמתי וחשבתי עליו. לא הבנתי למה כל זה היה כל כך
קצר למה הוא לא יכל להיות איתי עוד קצת? עד שסופסוף מצאתי אהבת
אמת, אהבה לא חד צדדית, האהבה שכבר שנים כל כך רציתי לחוות
קרתה לי, אז למה היא נגמרת? אולי זה הגורל שלי? להישאר
לבד...כל השנים של ההתבגרות...השנים הכי יפות, הכי מתוקות, הכי
כואבות...

זהו...הגיע הרגע, הרגע שכל כך לא רציתי שיגיע, הרגע שאני כל כך
מתאבת, אני לא מבינה למה החיים חייבים להיות כל כך אכזריים.
ואני לא מדברת רק על זה, זוהי היא רק דוגמא כל כך פשוטה ופעוטה
למה שקורה בעולם האכזר הזה, לקרירות של האנשים, לשנאה ששוררת
ביניהם...ללא כל סיבה.
ושחלקם יוצרים כל כך הרבה סבל והרס. לפעמים אני כל כך לא מבינה
את העולם הזה, אבל זה מה שיש ואין ביכולתי לעשות דבר כדי לשנות
את זה.
עמדתי מתחת לבית המלון שבו הוא שוכן, כאן קבענו להיפגש הוא
צריך לרדת בכל רגע ולעזוב...השעה הייתה שמונה בלילה היה נורא
קר, גשם היה צריך להתחיל לרדת בכל רגע, אבל זה ממש לא עניין
אותי, כל מה שחשבתי עליו הייתה הפרידה. מה שגרם לי לבכות, מה
שלא עשיתי כבר זמן רב, רק שעכשיו כבר לא עניין אותי אם אנשים
מסתכלים, עכשיו לא עניין אותי כבר כלום, בזמן האחרון החיים שלי
נראו כל כך יפים. אבל הנה, שוב הם צריכים להיהרס לי, שוב הסבל
צריך לתקוף עד שסופסוף לזמן קצר הרגשתי מהי שמחה, היא צריכה
לעזוב אותי, להפנות בחזרה את המקום לעצב... והנה הוא יורד. כל
כך יפה...אני לא מאמינה שאני נאלצת לוותר עליו אבל אין שום דבר
שאני יכולה לעשות.
הוא פונה אלי בהליכה כל כך מושכת, הוא היה נראה פשוט מדהים,
פתאום, דווקא ברגע האחרון שלנו יחד יכולתי לראות בו כל כך הרבה
דברים שהיו בו ולא שמתי לב אליהם קודם, כל כך הרבה תכונות
שעושות אותו אפילו ליותר מושלם ממה שהוא. הוא הסתכל אלי ואמר
"שיר, חמודה, בבקשה אל תבכי, אני לא מסוגל לראות אותך ככה,
המבט העצוב בעינייך מעציב אותי יותר" וניגב לי דמעה.
הרכנתי את ראשי, כל כך ניסיתי לעצור את הבכי, באמת שניסיתי אך
לא הצלחתי, להפך הוא רק התגבר ופתאום גשם התחיל לרדת ולאט לאט
התחזק וכך גם הדמעות שלי, זה היה כל כך מתאים לי גשם, כאילו
שהשמים בוכים יחד איתי, מזדהים עם הכאב שלי ומבינים אותי.
הוא שם את אצבעו על סנטרי והרים לי את הראש בחזרה למעלה והסתכל
לי בעיניי, היה לו מבט כל כך חודר כל כך עמוק ואני הבחנתי
בדמעות שמבצבצות בעיניו המדהימות, שפתאום צבעם הירוק והמדהים
נראה יפה מתמיד ואמר לי "אני יודע שכואב לך, גם לי זה כואב אבל
אל תשכחי שאנחנו תמיד יכולים להמשיך ולדבר באי סי קיו, כלום לא
השתנה הכל אותו הדבר כבעבר, רק שעכשיו אנחנו יודעים איך אנחנו
נראים ככה שאנחנו לא באמת נפרדים אנחנו פשוט חוזרים להיות כמו
שהיינו בעבר"
הוא הסתכל אלי בצפייה שאני אגיד לו משהוא בחזרה אך לא יכלתי
לומר כלום, פתאום בפעם הראשונה לא היה לי מה להגיד לו, פשוט
נעלמו לי המילים...
"תגידי משהוא, בבקשה, השתיקה שלך כל כך כואבת לי" הוא אמר ושם
ידו על הלחי שלי והמבט שלו נהיה אפילו יותר עמוק ואני ראיתי
שעכשיו הדמעות שבצבצו לו קודם החלו לזלוג, לאט לאט מבטנו נצלבו
ולפתע שוב הכוח הבלתי מוסבר שהיה לי עם אבי קרה לי, אך הפעם עם
אורן והפעם הוא היה חזק הרבה יותר, כך שהפעם לא יכלתי להתנגד
לו וגם לא רציתי... פנינו התקרבו לאט המגע של ידו על הלחי שלי
הייתה כל כך נעימה ושפתינו התקרבו יותר ויותר עד שנגעו זה בזו
זה היה כל כך נעים כל כך מדהים הרגשה כל כך נפלאה, הנחתי את
שתי ידי על פניו בעדינות וליטפתי אותו בעוד אנחנו מתנשקים אני
לא זוכרת כמה זמן עמדנו שם והתנשקנו אבל זה היה מדהים זאת
הייתה הרגשה יוצאת דופן, סופסוף חביתי את הנשיקה הראשונה שלי.
שלה ייחלתי כה רבות ואני כל כך שמחה שהיא הייתה דווקא אתו, עם
אורן. זה היה רגע שאני לעולם לא אשכח, זה היה כל כך מדהים שאין
לי מילים לתאר את זה, תמיד חשבתי שהנשיקה הראשונה תהיה מדהימה
אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך. לפתע טל, אחד מחברי
הלהקה של אורן קרא לו
"אורן, אני מצטער להפריע לך, אבל אנחנו פשוט ח-י-י-ב-י-ם לזוז"

"אוקיי, אני כבר בא"
"אני מצטער חמודה, אבל אני חייב לזוז...אני כל כך שמח שזה קרה
ואני חייב לגלות לך סוד קטן"
"ספר..."
"את הנשיקה הראשונה שלי"
אני לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי איך יכול להיות שאדם כל כך
מושלם כמוהו עוד לא התנשק ואמרתי
"גם אתה שלי"
פתאום היה לו חיוך מדהים על הפרצוף והוא מעט הסמיק
"אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך"
"אני אוהבת אותך אפילו יותר" השבתי לו...
"אז נדבר באי סי קיו?"
"בטח!!!" אמרתי לו ופרצתי שוב בבכי
הוא התחיל ללכת ואז חזר ונתן לי חיבוק כל כך חזק וכל כך נעים
בזרועות שלו אני הרגשתי כל כך בטוחה, כל כך מוגנת ושתינו פרצנו
בבכי בעודנו מתחבקים חזק ככל שיכולנו ואז הוא הרפה ואמר
"טוב, ממי עכשיו אני באמת חייב לזוז אני לעולם לא אשכח את הרגע
הזה"
"גם אני לא, אני אוהבת אותך, יותר מכפי שאתה יכול לתאר לעצמך"

הוא הוריד מצווארו את השרשרת שלו, השרשרת שהוא כל כך אוהב,
השרשרת שעושה לו מזל ושם אותי בידי.
"תמיד כשתסתכלי בה תזכרי עד כמה אני אוהב אותך" הוא אמר ונתן
לי נשיקה מהירה על השפה ועלה על האוטו
ואני נותרתי שם, עמדתי והסתכלתי על האוטו המתרחק בעוד הגשם
מתחזק, ודמעותיי זולגות ללא סוף ולא היה אכפת לי מכלום רק
עמדתי שם והתבוננתי באוטו מתרחק יותר ויותר וגם כשכבר לא ראיתי
אותו יותר המשכתי לעמוד שם ולבכות ואז הסתכלתי לתוך ידי על
השרשרת והרגשתי משהוא יוצא אופן, משהוא שלא הרגשתי בעבר,
התבוננתי בה והבנתי שסופסוף יש מישהו שאוהב אותי, אבל באמת
אוהב אותי כפי שאני אוהבת אותו, פתאום הרגשתי קרובה אליו
מתמיד,למרות שעכשיו, עכשיו הוא כבר עזב והסיכויים שלי לראות
אותו שוב הם קלושים. חיזקתי את אחיזתי בה והלכתי הביתה ולמרות
כל הכאב הרגשתי גאה בעצמי, התנשקתי לראשונה עם האדם שאני הכי
אוהבת בעולם אפילו יותר מאת עצמי, וגם הוא, גם הוא אוהב אותי,
אותי, את שיר.
אבל למרות כל האהבה שרכשתי לאורן נזכרתי פתאום באבי, דווקא
באבי והבנתי שאולי יש לי סיכוי איתו...