"הכנסייה של אלביס", זעקה הכותרת בנורות ניאון מסנוורות, מעירה
אותה מעוד הרהור רגעי. הטבעת על אצבעה, נקנתה זה ימים ספורים
לפני כן, צרבה את עורה, היהלום הקטן והמנצנץ, חברה הטוב של כל
נערה, נראה לה לפתע כצר.
היא בלעה חזק, מהדקת את אחיזתה סביב ידו, התיקה מבטה מן השלט
המביש וניסתה להתרכז בדלת.
כאן מתחיל אושרי. מאחורי דלת זו נמצא עתידי.
כעת, כל שנותר
הוא להאמין.

ידו סידרה את כתפייתה הדקה של השמלה הלבנה שלבשה- זיכרונות
מאחר בפריס.
לא הוא זה שקנה את השמלה.
לא הוא זה שנגע בה ראשון, מחליקה באצבעות עדינות מאלה.
לא הוא זה שידע אותה לראשונה, לא הוא זה שהמציא את הרעיון של
לקנות לה טבעת.
אך הוא זה שעשה זאת, לבסוף.
היא אספה את שיערה הכהה בגומייה שהייתה כרוכה על פרק ידה מזה
שעות, ונשכחה.
ההינומה נראתה לה כלא שייכת לנוף הכללי, אך בכל זאת- ניערה
בראשה קלות, ואז ענדה אותה- ככתר שיש להתגאות בו.

היא לא הייתה פה בקיץ שעבר. גם בקיץ לפניו לא. ובחורף. מעולם
לא הייתה פה, למעשה, ואולי לכן נראה לה המקום כה מנוכר- או
אולי היה זה מבט הבוז המוסווה על פניו של הכומר, שבחן אותה
בעיניים שאינן מהוגנות משפסעה אל תוך החדר. בחוץ המתין כבר זוג
נוסף- צעיר בערך כמותה, מאושר הרבה יותר.

היא פסעה לאיטה על השטיח הצר, ידה שלובה בשלו- הליכה שהזכירה
לה צעידה לאורך פס ייצור במפעל.  
זר הפרחים הדל שאחזה בידה, לא עתיד היה להיזרק אל מקום שאינו
פח האשפה.
את השמלה שעטתה, הייתה יכולה ללבוש לטיול שגרתי לאורך החוף.
את ההינומה שעטתה לראשה עטו כה הרבה לפניה, וירבו אחריה.


צלילי העוגב לא הזכירו לה דבר מלבד הלוויה. הגבר שעמד לצדה לא
היה זה שחשבה שאתו תבלה את שארית חייה. הוא זה שאהב אותה,
ידעה, ואי שם, רחוק מכאן, נמצא זה שאוהב הרבה יותר.
הוא לא זה שקנה לה טבעת.
הוא לא זה שהפסיד.
הוא זה שוויתר.