אם אין אני לי מי לי



אני באמת מרגישה מוזר לאחרונה, איזה משהו מסתובב לי בראש ואני
לא מצליחה לתפוס אותו. אנחנו עסוקים במרדפים עייפים כאלה, עם
הפסקות לשתייה והתזמורת מנגנת ברקע מנגינות שעושות לי כאב ראש
קליל שכזה, מנקר לי ובטח צריך להמשיך לרוץ. יש לי דז'ה וו מרצי
אולימפיאדה, המשחק חייב להמשך ושאר קלישאות, אני חיה בקלישאות
וזה מדהים כמה הם נכונות לפעמים. כמעט מציאות.
נראה לי ששוב הרסתי, אני מרגישה איך משהו בי נמתח עם הקהל
ביציעים, כולם מחכים הרי, לטעות הקטנה אך המהותית הזו, זו שאת
עושה עכ-- 'נמאס לי לבכות' גמעתי את המילים, ומהצד השני של
הטלפון את החסרת נשימה והרגשתי איך הטלפון מת לי בצד האוזן.
(מי רצה תותים, בטח שלא אני ההזויה , מציעים כאן קצפת בחינם
אבל יש דברים שמתוקים מדי גם בשבילי.) אני מפהקת את העייפות
הזו ואומרת 'לילה טוב' במסורתיות קנאית, את עונה בשמחה שאפילו
לא ניסית לעצור 'ביי ביי' והנה נראה לי שהרסתי עוד משהו קצת,
בשיטתיות.


    הרגו אותנו לפני 50 שנה, אנחנו הורגים את עצמנו היום.



הנה לכם משפט שלטי חוצות, שלטי חוצות זה בהחלט אחד מהצדדים הלא
חזקים שלי, למרות שאני יכולה להבין את סימני השאלה הגדולים
ששמים בהם, זה די שיקוף עצמי שכזה.
יש מקומות שלא הייתי בהם אף פעם, ואולי טיפה טיפה ניסיתי להגיע
לירח לפני גיל 21. בדיחות בזוקה של אחים גדולים. אני מנסה
להתרכז כאן אבל לא ממש מצליחה אז אני סתם מזיזה את הרגל
בעצבנות ומצמצמת את העיניים להבנת הפואנטה הנסתרת, כל כך עמוק
שאפילו אני לא יכולה להבין, יש דברים שלא מרגישים בהם עד שהם
מפריעים.
למשל-



       כואב לי הצוואר.

לעומת זאת, יש תחושות שאני לא ממש מצליחה לחזור אליהם בראש שלי
ובמחשבה, זה כל כך קיץ. דברים נוחתים וקיץ בפתח. מה קרה לחורף?
חשבתי שעברתי כבר את תקופת הכתיבה היומרנית. הוא שאמרתי. קיץ.
אז נראה לי שהרסתי משהו אבל הפה שלי עייף מדי מכדי להתקמט
לחיוך עצוב ולענות על שאלות לא נכונות, אולי יהיה לי טוב קצת
אבל בטח שלא בקיץ.