פתאום כולם כותבים, כולם משוררים כולם סופרים.
ואני כבר לא כל כך מיוחדת, ככה, עד שסוף סוף מצאתי לי משהו שבו
אני יכולה להיות מיוחדת והופה, לא כזה ביג דיל, אז מה אם אני
כותבת יפה, כולם כותבים.
רציתי להיות רקדנית בלט אבל לא הייתי מספיק טובה. רציתי להיות
ציירת, אבל אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל, רציתי להיות
שחקנית, לוחמת ג'ודו, נגנית בסקסופון, גיטרה או פסנתר וכלום,
שום דבר. ועכשיו כשכבר מצאתי משהו ואני נעולה על זה, זה כבר לא
כל כך מיוחד.
פתאום כל הנוער כאן מחליט שהא גם רוצה לכתוב, על האהבות שלו,
על האכזבות שלו, כוס עמק. חצי מהחברים שלי מפרסמים בבמה, עוד
רבע לא מפרסמים על פרנציפ ועוד רבע לא מבינים דבר באינטרנט,
אבל כו-לם כותבים.
בעולם שלי אף אחד לא היה כותב, אף אחד. אפילו אנשים מוכשרים
ביותר לא היו כותבים. רק אני הייתי כותבת, רות הכותבת. ולמה
שמישהו שגם יכול לנגן בפסנתר וגם יודע לבשל, למה שהוא גם
יכתוב? יש לו מספיק! לי יש רק את זה.
אז יאללה, ת'חפפו, זה השטח שלי ושאף אחד לא יעיז להפוך אותו
לאופנה! בני נוער לא כותבים! הם יכולים לשמוע מוזיקת מחאה, הם
יכולים ללכת לתנועות נוער, מצידי הם יכולים כולם להתחיל להתלבש
כמו סנדי בר, אבל עד כאן, תשאירו לי את זה.
בבקשה.