תשתה את זה, היא אומרת לי.
בכוס יש נוזל שחור עם יצורים קטנים, שדונים, ששוחים בו.
זה בשבילך, אני הכנתי... היא מסתכלת לי בעיניים, במבט מחייך.
אני חייב?
כן חייבים, אני רוצה שתשתה את זה...
מה שמת בפנים הפעם?
היא מסתכל עלי ולוחשת, אתה יודע...
באמת ידעתי את התשובה.
היא מעבירה את קצות אצבעותיה על כתפיה, לאט לאט, למעלה למטה.
"אין ברירה... תשתה".
ידה מפסיקה לעלות, היא מתחילה לרדת אל קצה היד, אני עומד ולא
זז -מהופנט, מסוקרן. היד מגיעה לאיטה לאזור הכפתור שבג'ינס
שלי- היא מחייכת אלי בשקט ואומרת "תשתה...".
אני לא שותה את זה... אני אומר לה... אבל היא ממשיכה.
לאט לאט היא מורידה משנינו כל פיסת בד אפשרית.
היא עומדת צמוד אלי - משפילה מעט את ראשה ומסתכלת עלי מלמטה,
ובפרצוף מתוק וילדותי היא מבקשת ממני לשתות את הכוס.
אני מביט בגוף היפה שעומד מולי, מביט בכוס.
חם לי, אני כולי מזיע. מתחיל לאבד את סבלנותי...
אני אוחז בה, אך היא בורחת, מרמזת לי במבט שאני צריך לשתות את
הנוזל הארור. היא מחזירה אלי את מבטה.

אני כולי מתוסכל, אני יודע מה יש בכוס.
"אני עדיין אוהב אותך..."
"אני יודעת", היא עונה
אני זורק מבט בכוס - יודע מה יש שם, אבל אני לא רוצה, עוד לא
הגיע הזמן, אבל אני שותה - לוהט כולי, למרות שאני יודע שזו
הפעם האחרונה וזהו.
אני מרגיש את השדונים מתרוצצים לי בתוך הגוף עד שהם מגיעים
ללב, הם רצים כמו משוגעים, פותחים מגירות, מעיפים קלסרים עד
שהם מוצאים את התיק שלה, תיק עבה, נפתח ונסגר כבר כמה פעמים,
תיק ישן ומרופט. אחד מהשדונים שולף מצית - הם שורפים את התיק.
זה נגמר.