אהבת חינם


אני חושב ש......

אנחנו מחליטים ליצור את האויב, אנחנו בני האדם, האויב זה
אנחנו.
לכל מטבע יש שני צדדים!
מדוע אנחנו חושבים תמיד, שאם מישהו אחר חושב, אומר או עושה
מעשה, שמנוגד להשקפה שלנו, אז הוא טועה ואנחנו צודקים?
מדוע אנחנו חושבים שהסיבות, הטיעונים וההסברים שלנו הם הנכונים
ביותר?
מדוע אנחנו "יודעים", כיצד אחרים צריכים לחיות את חייהם
ומעירים להם ומנסים לשנות אותם, כשאנחנו לא יודעים עדיין הרבה
על שלנו?
מדוע אנחנו טובים בלהביע את דעתנו, אך לא מוכנים לתת לאנשים
להביע את דעתם?
מדוע אנחנו טובים בלשפוט אנשים, מבלי לשאול אותם מה עומד
מאחורי המעשים שלהם ומבלי שהיינו במקומם?
מדוע אנחנו לא טובים בלהקשיב, אבל באמת להקשיב, לא לאחרים וגם
לא לנשמה שלנו?
מדוע אנחנו שמחים כשרע למישהו אחר?
מדוע אנחנו מזלזלים ומלגלגים על דעות של אחרים?
מדוע כשמישהו מייעץ לנו איך לנהוג, מתוך אהבה ולא מכוונה רעה,
אנחנו רואים את זה כהטפה, שטיפת מוח ולא כעזרה?
מדוע כשמישהו מתייחס אלינו לא יפה, אנחנו מחזירים לו באותו
המטבע?
מדוע חילוקי דעות, צריכים לגרום לסכסוך וריב?
האם אנחנו באמת יודעים, מה הכי טוב לכולם?
האם אנחנו באמת יודעים, מה טוב לנו?

האם שאלתם פעם את השאלות האלו? אני התחלתי לשאול ותשובה מוצדקת
לא הייתה לי.

אני חושב שצריך לצאת מנקודת הבסיס, שאין רק צודק אחד לכולם,
כולם צודקים. לא אני צודק ולא אתה צודק, המיעוט לא צודק והרוב
לא צודק,  אין צודק יותר ואין צודק פחות,  כל אחד צודק לעצמו.
חילוקי דעות, הבדלים ושוני, אלו דברים מצוינים. זה עושה את
החיים מעניינים יותר, כל אחד יכול למצוא את המקום שלו, שאליו
הוא משתייך, לבחור להיכן להשתייך. וזה תורם להתפתחות הפנימית
של כל אחד מאתנו ולהתפתחות החברה.
חילוקי דעות תמיד יהיו, כי אנחנו אנשים ותמיד נהיה שונים אחד
מהשני במרבית תכונות האופי, המחשבות והרצונות שלנו, לעולם לא
נהיה אותו הדבר.
להתווכח, להסביר, להעיר, לא להסכים, לייעץ, להביע דעה ואף
לנסות לשכנע זה מצוין.
אך ברגע שהחילוקי דעות יוצרים סכסוך וריב, ברגע שאנו לא נותנים
כבוד לדעה שונה משלנו, ברגע שאנו מזלזלים בה, ברגע שאנחנו לא
"אוהבים" מישהו בגלל דבר זה או אחר, ברגע שאנחנו לוקחים אישית
דעה של מישהו ונעלבים, נפגעים ומתעצבנים ממנה, אנחנו גורמים
לתוצאה הפוכה. אף אחד לא עושה דווקא, וגם אם כן, לא להחזיר
סטירה ולתת לפעמים את הלחי השניה,  יגרום רק לטוב. נקמנות
מובילה לעוד נקמנות, שנאה גוררת שנאה, כעס גורר כעס. ברגע שהצד
השני יראה, שאנחנו לא מפלצת כמו שהוא חשב, אולי זה גם ירכך
אותו.
החיים זה אוסף של פשרות ותמיד נצטרך להתפשר, עד גבול מסוים
כמובן, כי לא כולם יחשבו כמונו.

ומדוע זה קורה? לדעתי בגלל שאנחנו לא באמת מבינים את הצד השני,
אנחנו פוחדים שאם נבין מישהו, זה אומר
שנצטרך להסכים אתו או אף להיות כמוהו. אך זה לא נכון, ניתן
להבין את הצד השני בלי להסכים אתו או להיות כמותו.
מדוע אנחנו לא מבינים אחד את השני, כי אנחנו לא מקשיבים. אנחנו
רק צריכים ללמוד להקשיב!
להקשיב, זה לשמוע את הדברים שלצד השני יש להגיד ולא לשמוע את
עצמנו.
ולהגיע למצב, שנוכל לאמץ לרגע את המחשבה של הצד השני ולנסות
להעמיד את עצמנו במקומו.

להבין מישהו באמת, זה לכבד את הדעות וההחלטות שלו באשר הם
ולהתחשב בו.
להבין מישהו באמת, זה לדעת שאם היינו במקומו, כנראה שהיינו
עושים את אותו הדבר שהוא עושה.
להבין מישהו באמת, זה להגיע למצב שאם נרצה, נוכל לזנוח את כל
האמונות שלנו ולעבור להיות הוא.
להבין מישהו באמת, זה לשים את הדעות והמעשים בצד ולגלות את הבן
אדם, שנמצא בתוך כל אחד מאתנו.
להבין מישהו באמת, זה לאהוב כל אחד באשר הוא כולל את עצמך -
אהבת חינם.
להבין מישהו באמת, זה להיפגע כמה שפחות מדעותיו.
להבין מישהו באמת, זה לפעמים לוותר, לדעת לוותר לפעמים זאת
תכונה נעלה.
הכי חשוב זה לא לשפוט אף אחד, עד שלא הגענו למקומו.

דעות של בן אדם מייצגות אותו, בלי דעות כולנו אותו הדבר.
ולכן, אי אפשר להבין מישהו בלי להבין את דעותיו,ברגע שאנו
מזלזלים בדעה של מישהו, אנחנו מזלזלים בו.
לשנוא מישהו, או להתעצבן ולהיפגע ממישהו, לא ישפרו אותו ולא
ישפרו לנו את ההרגשה. אלא אף להפך. ולכן עדיף לצמצם ואף להימנע
לעיתים מהרגשות האלו, עם כל הקושי הטמון בכך.

הזלזול בדעת השני זהו הפשע הגדול מכולם. לפשע כזה, אין עונש
בחוק יש רק עונש חברתי - לחיות בחברה מקוטבת.
אנחנו בני אדם ולא חיות.

אנחנו מייצגים גוף וכל אחד הוא חלק אחר בגוף, אנחנו משלימים
אחד את השני וזקוקים אחד לשני לקיום מוצלח.
אנחנו זקוקים לשני דברים הראשון הוא שכל חלק יידע את תפקידו,
מקומו והשני הוא שנחיה בהרמוניה,
שכל החלקים יעבדו בהדדיות, תוך כדי שיתוף פעולה ושידעו שהם
זקוקים אחד לשני.
אך ברגע שלא נכיר בתפקידנו, לא נחיה בהרמוניה ולא נכיר בשאר
החלקים ונתכחש להם, אנחנו נצלע ואף נפול.

במיוחד בעידן של היום. אנחנו עולם חופשי, פתוח, אנחנו מדברים
דיבורים יפים על אחווה, סובלנות, ליברליות, אהבה, שוויון
זכויות וכו'.
אך כל עוד ננסה למצוא את הפתרון רק בחוץ, הוא לא יגיע.
תמיד יהיו עניים ועשירים, תמיד יהיו גברים ונשים, תמיד יהיו
יפים ויפים פחות וכו'. אך הפתרון זה, למצוא את זה בפנים,
בתוכנו.
והרי גם בתוכנו,לכל אחד תהיה חשיבה שונה, דעה שונה, אופי
שונה.
אך השווי יבוא לידי ביטוי ,כאשר נקבל את הדעות של כולם, כאשר
הדעות של כולם יהיו שוות ערך בעינינו.
ושוות ערך, לא אומר שאנחנו צריכים להסכים להם, לתמוך בהם, או
לאמץ אותן.
השווי יבוא לידי ביטוי, כאשר נבין את החברים שלנו וכשאני אומר
חברים, אני מתכוון לכולם.
השווי יבוא לידי ביטוי, כאשר נפעל כדי להגיע לאותה המטרה -
שלום שבין אדם לחברו.

אני חושב שגם לעצמנו אנחנו לא תמיד צודקים, כלומר נכון לעכשיו
אנחנו צודקים עד שהוכח לנו אחרת.
אך יכול להיות שנשתנה בעתיד  "והצדק"  שלנו ישתנה.  ועד שלא
נכיר את עצמנו טוב ונדע מה אנחנו רוצים ולא מה חינכו אותנו
לרצות, או מה האחרים רוצים, אנחנו נוכל עוד להשתנות הרבה.
ככל שנכיר את עצמנו יותר טוב ונהיה יותר מודעים לנפש שלנו,
ה"צדק" של כל אחד מאתנו,
ישתנה ויתקרב ל"אמת" של כל אחד מאתנו. ומי ייתן, שאצל כל אחד
מאתנו ה"צדק" וה"אמת" יהיו לאחד.
האם נשתנה או לא? זה תלוי רק בנו.
אנחנו צריכים להיות אמיתיים עם עצמנו. אנחנו מוכרחים להוציא את
האגו , הכבוד והגאווה מהמשחק,
ולעשות את שהנפש שלנו רוצה. צריך להקשיב לעצמנו ולאחרים ע"י זה
גם נבין אותם וגם נבין את עצמנו.
מכל אחד אפשר ללמוד, גם מאנשים בעלי דעות מנוגדות לדעות שלנו.
בוא נחפש את הטוב בכל אחד ולא את הרע, את הרע קל למצוא.
אם מישהו לא מסכים אתנו, זה לא הופך אותו לרשע, עקשן, טועה,
עיוור או טיפש. זה רק הופך אותו לבן אדם עם אופי.
כשאנחנו מדברים עם מישהו, בואו ונעשה את זה כדי לדבר ולשמוע גם
את הצד השני ולא רק אותנו.
כשאנחנו מדברים עם מישהו, בואו ונעשה את זה לא רק כדי לנאום
ולהוכיח לעצמנו, שאנחנו צודקים.
לפעמים, אנו מוכיחים לעצמנו שאנו צודקים, על סמך פסילת השני.
אך אם אנו נהיה באמת בטוחים בעצמנו, לא נצטרך לעשות את זה.
אם מישהו אומר לנו את דעתו, זאת לא בהכרח שטיפת מוח, הטפה או
שכנוע. אנחנו בוחרים איך לראות את זה. וגם אם כן, זה עדיין לא
פוסל את דעתו על הסף, אומר שהוא טועה ושאין לנו סיבה להקשיב
לו.
ולגבי כפיה, במדינה דמוקרטית ישנם הרבה דעות לגבי כל נושא
ותמיד דעה אחת תגבר על השאר. ולכן לכאורה כל פעם ישנה כפיה,
כי הרי כל פעם רק דעה אחת תיבחר והיא תכפה את עצמה על כולם.
קל למצוא טעויות אצל אחרים, אך להודות שאתה טעית, שאתה עשית
שגיאה ולהשתנות זה קשה, אך זאת לא בושה,
כי אם להפך, שינוי וגם שינוי מהיר לא מעיד בהכרח על  חוסר
אופי, כי אם על אופי.
צריך הרבה אופי, כדי להגיע להבנה שטעית ועוד יותר אופי, כדאי
לשנות אצלך משהו.
אולי פשוט מאוד, כדאי לקרוא לזה התבגרות ולא טעות.
התבגרות לא נמדדת רק ע"י  צבע שיער ,הקמת משפחה, ניסיון בחיים
וכו'.
התבגרות נמדדת גם בהכרה שלך את עצמך. ככל שנכיר את עצמנו יותר
טוב, יותר נהנה מעצמנו, נהיה שמחים בחלקנו ויהיה לנו כיף בחיים
הנהדרים הללו.
אני בטוח שברגע שכל אחד מאתנו יסתכל פנימה, הוא יגלה רק טוב.
הוא יגלה דברים שהוא לא ידע על עצמו, הוא ימצא את המצפון שלו
ואת האהבה האמיתית שנשחקה לה עם הזמן.
אם לא נכיר, נאהב את עצמנו ולא במובן האנוכי של אהבה, איך נדע
מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומה אנחנו אוהבים.
כולנו יודעים מה זה טוב באמת ומה זה רע באמת, אך על הטוב צריך
לעמוד ולהחזיק אותו חזק, מכיוון שיש לנו נטייה לשכוח אותו.


לשון הרע
לשון הרע ורכילות הן דבר מסוכן מאוד. מה שמתחיל כבדיחה, או
כדבר תמים ללא כוונה רעה, עלול להסתיים כטרגדיה.
לשון הרע ורכילות יכולות לבוא לידי ביטוי בדיבור על פרט, גוף
מסוים, או חברה. קל לדבר, אך לדיבור יש כוח חזק.
אנחנו צריכים לשים לב למה שאנחנו מוציאים מפינו, כדי שלא נגרום
עוול לבן אדם שיהיה קשה לתקנו וכדי שלא נחמיר את הסכסוך הקיים,
נגביר את הקיטוב בחברה ונגרום לשנאה מיותרת.
בדרך כלל, יהיו מספר סיבות לכך שנדבר על מישהו אחר ונגיד את
דעותינו עליו:
1. אנחנו רוצים שעוד אנשים יסכימו אתנו ויתמכו בנו, כדי שנרגיש
"טוב" ושנרגיש צודקים בדעה שלנו.
2. אנחנו רוצים לנקום בו, ע"י זה שנכפיש את שמו.
3. אנחנו רוצים לספר סיפור, כדי למלא תוכן של שיחה. (שיחת
רכילות)
4. אנחנו רוצים למצוא חן בעיני אנשים אחרים.
5. אנחנו אוהבים לחרחר ריב בין אנשים.
6. אנחנו נרצה להזהיר מישהו מבן אדם מסוים.
7. אנחנו נרצה לגייס עוד אנשים לשם כוח. כדי לעצור בן אדם
מסוים, מלעשות מעשה כלשהו.
מסיבות 1, 2, 3, 4 ו5  אנחנו צריכים להימנע
סעיף 6 הוא סעיף בעייתי. אנחנו צריכים להזהיר מישהו מפני בן
אדם מסוים, רק אם אנחנו בטוחים שיש חשש גדול, שהבן אדם השני
יזיק לו באיזה שהוא אופן בצורה ישירה. מכיוון שלא תמיד אם יש
לנו בעיה עם בן אדם מסוים, זה אומר שלכולם אמורה להיות בעיה
אתו.
סעיף 7 דבר ראשון, לפני שמגייסים אחרים חייבים לבדוק שהבנו
נכון את כוונות, או מעשי הבן אדם השני. ושלא הסקנו מסקנות
חפוזות על סמך חוסר ידע,  שמועות, תחושות, חצאי אמיתות וחוסר
הקשבה. לאחר מכן, אם זה אפשרי, ננסה להסביר לו בעצמנו מהי
הבעיה.  ואני חושב שנתפלא לדעת, שחלק מהמחלוקות יכולות להסתיים
בדיבור, כאשר שני הצדדים רוצים לדבר, להקשיב אחד לשני וללכת
אחד לקראת השני.
כשמדברים, חשוב להגיד את הדברים בצורה הטובה ביותר כדי שהצד
השני ישמע ויקשיב. צריך להוכיח אותו, אך לא לתקוף אותו.
אם אנחנו יודעים שהדברים שאנו עומדים להגיד לא ישמעו עדיף לא
להגיד אותם.
ואם עדיין לא נמצא פתרון, ורק אם זאת בעיה שמאוד מטרידה אותנו,
כדאי לפנות לגיוס קולות תומכים.
לא כל מה שמציק לנו, מציק לאחרים. ולכן ישנם דברים שלולא היינו
"מזכירים" אותם לאנשים, הם כלל לא היו עולים על דעתם.
ולכן צריך להיזהר מאוד ולזכור, שלא תמיד לאחרים יש חלק במלחמות
שלנו.
ואולי לפעמים, כדי לשמור על חברה רגועה, עדיף לוותר.
צריך לזכור שאנחנו רוצים לפתור את הבעיה ולא להחמיר אותה.
ואולי הגישה הכי טובה כשיש לנו בעיה עם מישהו, היא תחילה לחפש
ולראות מדוע אנחנו טועים, מדוע אין כאן שום בעיה ממשית.
ורק אחר כך להחליט מה לעשות.

בוא ונהיה שמחים מזה שטוב לאחרים ועצובים מזה שרע להם.

לפני שתגידו על הדברים שכתבתי כאן: מה הוא מדבר? הוא טועה, הוא
צודק, אני בסדר,
ככה הבן אדם השני צריך להתנהג, זה בלתי אפשרי
תנסו לחשוב על הדברים האלו לגבי עצמכם. האם יש לנו מקום
להשתפרות?

כשאנחנו ילדים, במשחקי הדמיון שלנו הטוב תמיד מנצח. אך עם הזמן
אנחנו מתקשחים ונראה לנו שהעולם "אכזר"
וצריך להיות קשוח כדי לשרוד בו.
אין מקום ליותר מדי רגשות, איו מקום לוויתורים, אין מקום ליותר
מדי טוב לב.
להיות טוב מדי או ישר מדי זה לא "טוב", זה נחשב להיות פראייר,
אנחנו מפרשים את זה כחולשה, תמימות,
טיפשות, יפות נפש, או צדקנות.
והדבר הנורא מכל הוא, שאבדנו תקווה, נראה לנו שככה הוא המצב,
זהו טבעו של העולם ולא ניתן לעשות מאומה.
חלקנו חושבים, שצריכים קצת רע גלוי כדי שלא יהיה משעמם וכדי
שיהיה "כיף", חלקנו חושבים שרע הוא בלתי נמנע,
שרע הוא טבע האדם.
אך צריך לעשות את ההפרדה בין טבע ליצר. טבע זה הבסיס, יצר זאת
התשוקה. הטבע תמיד טוב, היצר רע.
להגיד שלא ניתן לעשות מאומה זהו השקר הגדול מכולם.
אני חושב שפשוט מאוד אבדנו תקווה ואנחנו מתרצים לעצמנו, מדוע
המצב הנוכחי
הוא המצב האידיאלי ולכן ולא כדאי לשנות אותו, כדי להשקיט את
המצפון שלנו וכדי שיהיה לנו יותר קל לחיות בעולם הזה
ולחיות ועם עצמנו.
אך אנחנו יצרנו את המצב בעולם הזה ואנחנו נוכל לשנות אותו, רק
צריך לקוות, לרצות ולהאמין שזה אפשרי .
לפעמים הדברים נראים בלתי ניתנים לשינוי, הרי מה כבר אחד יכול
לעשות? אבל חייבים לאזור אומץ ולהתחיל מאיפה שהוא.
יכול להיות, שנופתע לגלות שהרבה אנשים חושבים כמונו, אך הם לא
פועלים כי הם חושבים שהם לבד.
גם אחד יכול לעזור, אחד זה הרבה. הדברים לא קורים לבד ואם לא
נפעל, שינוי בטוח לא יהיה.
מושלם, העולם אולי לא יהיה. והשיפור לא יהיה מהיר, אך גם שיפור
קטן הוא שיפור ועדיף קצת מכלום. אנחנו צריכים לשאוף לשלמות.
כמו שאנחנו נוטים לשכוח את הטוב, כך אנחנו צריכים לשכוח את
הרע, לצמצם אותו למינימום.
בואו ונהיה בסדר על אף שאחרים הם לא כאלו, בואו ונסתכל על
עצמנו ולא רק על אחרים.
בואו ולא נתנהג, כמו שאנחנו לא אוהבים שמתנהגים אלינו.
בואו ניתן מעצמנו לאחרים, בואו נפרגן, בואו נעזור לכולם, נאהב
את כולם ונחשוב על כולם.
נתינה אמיתית, היא נתינה ללא גמול. נתינה שמגיעה מבפנים. שלי
שלך, ועם שלך, תעשה מה שאתה רוצה.
קצת אור, מגרש חושך. טוב מושך טוב. אנחנו מקרינים מעצמנו
לסביבה.
בואו ולא נחשוב רק על עצמנו, בואו ונחשוב על הדורות הבאים.
בואו ונהיה תמימים, בואו ונחיה ביחד, בואו ונשנה את העולם,
לפני שיהיה מאוחר מדי.
בואו ולא נאבד תקווה.  
         
נ.ב    אנחנו הורסים את עצמנו מבפנים, בואו ונפתור את המלחמות
מבפנים, לפני שנעבור החוצה.

רק אם נפעל כל אחד לחוד וביחד נהיה אחד אמיתי!

יכול להיות שאני טועה.