הוא פגש אותה בעולם הבא.

בוקר אחד הוא החליט ללכת לטייל קצת. אחרי כשעה הגיע לאזור
שמעולם לא היה בו קודם. ואז הוא ראה אותה, עדיין עם אותה
מחרוזת רוסריו לצווארה. לפגישה כזאת הוא לא התכונן. הוא  עמד
בפה פעור ורגליים רועדות. כמו באותו יום רביעי רחוק היא זו
שניגשה אליו ולא להפך. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והשמיים היו
נקיים מעננים. האור היה סתווי, נקי. היא הייתה בדרכה לפארק
לשבת בשמש עם כוס מתה (Mate) וספר. כשהיא הראתה לו את הספר
ברכיו שוב התחילו לרעוד. היא לא שכחה. היא הזמינה אותו לבוא
איתה וסיפרה לו שכל חייה חיפשה, ללא הצלחה, את התרגום לספרדית.

העובדה שהוא ידע שהוא הולך להיפרד ממנה לתמיד אחרי שבועיים של
היכרות לא הקלה את געגועיו. כשהפסיקה לענות למכתביו הוא נשבר.
זו הייתה היא שהתעקשה לשמור על קשר והוא לא הבין מה השתנה. הוא
היה בטוח שהיא החליטה לשכוח ממנו. למרות זאת הוא המשיך לכתוב
ולקוות לתשובה. ועכשיו בצידו השני של הסטיקס כל הרגשות שבים
ומתעוררים. למרות שתי נשים, שלושה ילדים וכדור אחד, עוצמה כזאת
של רגשות הוא לא ידע מאז אותם שבועיים בארגנטינה.
כל פעם שהוא נפרד ממישהי הוא נזכר באותו לילה בתחנת האוטובוס
בקורדובה כשמגי בוכה ותומס לא מבין למה. הוא והיא עומדים
נבוכים זה מול זו, יודעים שזהו, הם לא יתראו יותר. זו הייתה
הפעם הראשונה שהוא לא ישן באוטובוס. כל שמונה שעות הנסיעה הוא
חשב על העתיד. הפציעה בברכו, שבגללה נשאר ובזכותה הכיר אותה,
החלימה. שמונה שעות הוא תכנן את המשך מסלולו, עכשיו יבוא שבוע
סקי במנדוסה אח"כ צפונה לבוליביה ומשם לפרו אקוודור וקולומביה.
הוא חשב על כל האנשים הנפלאים שיפגוש והנשים המדהימות שישכב
איתן, המקומות המדהימים שיראה והחוויות המוזרות שהיה לו הכשרון
המפוקפק לחוות. הוא לגם מעט ויסקי מהפלסק שכבר היה חלק בלתי
נפרד ממנו והרגיש איך ביחד עם הויסקי שיורד בגרונו ומחמם את
בטנו מפעפע גם החופש.
כשירד מהאוטובוס בתחנה במנדוסה הוא רצה לעלות מיד על האוטובוס
חזרה.
כל בוקר בדרך חזרה מביתה היה פוגש את תומס ליד ביתה של מגי
ויחד היו חוזרים למלון. פקידי הקבלה כבר הכירו אותם ואת סדר
יומם הלא שגרתי, נכנסים בבוקר, אוכלים את ארוחת הבוקר העלובה,
שבאותה תקופה הייתה הדבר הכי טעים בעולם, הולכים לישון עד אחרי
הצהרים, ויוצאים. אפילו יותר טעים מארוחת הבוקר היה המתה שהיא
הכינה. בזכותה הוא התחיל לאהוב את המשקה המר והלא טעים הזה
ובלעדיה הוא חזר להיות לא טעים.
כשהגיעו לקורדובה בבוקר יום רביעי אפור וקריר, הם היו בטוחים
שיישארו שם רק לסוף השבוע. תומס היה קצר בכסף ורצה לחזור
לבואנוס איירס. והוא תכנן שבוע סקי במנדוסה לפני שיעבור
לבוליביה. הוא תכנן לנוח בסוף השבוע כדי לאפשר לברכו להחלים
לחלוטין. בערב הם יצאו לשתות קצת. נהג המונית לקח אותם מסביב
לעיר בחיפוש אחרי פאב. כולם היו סגורים. המונה התחיל להראות
מספרים אסטרונומיים והם החליטו לוותר ולחזור למלון. נהג המונית
אמר להם שהוא מכיר עוד מקום אחד שאולי פתוח ואיפס את המונה.
הם הגיעו לפאב קטן. בפנים, 5 שולחנות גבוהים ובאר קטן, היו מעט
אנשים, שתי מלצריות יפיפיות והיא. על מסך מעל הבאר הוקרנה
הופעה של U2. הם דיברו בעברית ומהר מאוד התחברו עם יושבי המקום
שהתעניינו מאיפה הם ומי הם. הוא דיבר בעיקר איתה. לפני שהם
הלכו היא נתנה להם הזמנות למסיבה למחרת.
הם הגיעו לדיסקוטק אך היא לא הייתה שם. מאוכזב הוא הלך לבאר
ושתה קצת כדי לאזור אומץ ולהתחיל עם מישהי מעשרות היפיפיות
שהיו שם. כמעט כל מי שהסתכל עליה הייתה אם ילדיו בפוטנציאל.
הוא התכונן לגשת לדבר עם מישהי כשהיא באה. הם רקדו קצת, שתו
קצת. תומס, שרק למחרת יפגוש את מגי, כבר חזר למלון. פתאום הוא
גילה שהם מתנשקים. אחת החרטות שתלווה אותו מאז היא אי היכולת
לזכור את הרגע לפני הנשיקה, אותו שבריר שניה של מבוכה וציפייה
בו הלב דופק בכוח והבטן מתמלאת בפרפרים היפראקטיביים. בבוקר
הוא קם במיטתה ברכו נפוחה וכואבת אך הוא ידע שגם בסוף השבוע
הבא הוא עוד יהיה בקורדובה. אולי חוסר היכולת לזכור את אותה
שניה הוא זה שגרם לו להתרכז בכל שניה שהיה איתה מאז וכך,
להתאהב בה.
כל חייו הוא שנא את עצמו בגלל אותו ערב נהדר עם אדריאנה
ולטיסיה. הערב בו הוא הגשים את החלום ושכב עם שתי נשים רק
בשביל להתעורר ולהבין שהוא בגד בה. הצורך בסודיות התיש אותו
מנטלית והחשש שהיא תיזום את הפרידה ולא הוא לא נתן לו מנוח.

הפעם הראשונה שהוא ראה גופה הייתה כשהיה בכיתה א'. כמו בכל יום
בדרכו לבית הספר עבר ליד המדגרה, אך באותו יום הוא ראה לראשונה
מה זורקים בפחים הירוקים הגדולים מאחור. זה לא היה זבל רגיל,
העובד החזיק בידו ארגז מלא בביצים ובאפרוחים, חלקם עדיין חיים.
בתום הלימודים הוא וחברו ארז הלכו לשם. הם פתחו את הפח, שהיה
יותר גבוה מהם, בקושי. את הריח שיצא משם הוא לעולם לא ישכח.
בפנים היו ערומים מאות אפרוחים צהובים. חלק מהעליונים היו
חיים. כל אחד בחר לו את האפרוח הכי יפה והם לקחו אותם הביתה.
עד אז הוא הכיר רק את האפרוחים השחורים של התרנגולות שחיו אצלו
בחצר שהתרוצצו חופשיים אחרי אמם וברחו כל פעם שהתקרב. פעם אחת
כשכבר חשב שיצליח לתפוס אותם בפינה באה אמם התרנגולת וניקרה את
ידו עד זוב דם. ועכשיו הוא מחזיק בידו אפרוח צהוב שיצא מתוך פח
גדול וירוק מלא בעוד מאות אפרוחים כמוהו וביצים חצי מבוקעות
מלאות באפרוחים רטובים שנראו בכלל ורודים. מתים. זבל.
כשהגיע הביתה וסיפר לאמו על האפרוח שהציל היא החווירה ואמרה לו
שמיד יוציא אותו החוצה כי האפרוחים שזורקים הם חולים, פגומים.
הוא נבהל ומיד יצא החוצה והניח את האפרוח על השביל. ובאמת,
למרות שהיה הרבה יותר גדול מהאפרוחים השחורים הוא לא התרוצץ
כמותם ולא חיפש אוכל ואפילו לא ניסה לברוח. הוא רק ישב על
השביל ומידי פעם צייץ ציוץ עייף. אימא צדקה, חשב, הוא באמת
פגום. הוא עזב את האפרוח על השביל וחזר הביתה. זאת הייתה הפעם
האחרונה שראה אותו. גם אמו של ארז לא הסכימה לו להכניס את
האפרוח וגם הוא שילח את אפרוחו לחופשי. לשני האפרוחים שלהם לא
הייתה אימא שתגן עליהם. חתולי הרחוב בטח היו מרוצים באותו
יום.
למחרת בסוף הלימודים הם שוב הלכו למדגרה שלידה עמד מחסן בעל
דלתות הזזה ענקיות מברזל אפור. הוא לקח אפרוח חי מהפח וזרק
אותו בכל הכוח על דלת הברזל. הייתה דפיקה חזקה, האפרוח נפל
שבור כולו על הרצפה ועל הברזל נשאר רק כתם אדום וצהוב.
מאז אותה פעם הם באו למדגרה כמעט בכל יום אחרי הלימודים בשביל
לזרוק את האפרוחים החיים על הקיר. זה היה המשחק האהוב עליהם
והם היו מחלקים תורות מי יהיה היטלר ומי יהיה דמיאניוק, שמשפטו
נערך באותה תקופה. לפעמים היה מצטרף אליהם חבר נוסף שהיה ד"ר
מנגלה. רק האפרוחים הפגומים היו תמיד היהודים, שחיו במחנה
הריכוז הירוק ומתו באושויץ האפורה.
אחרי כחודש גידרו את הפחים והם לא יכלו להגיע אליהם יותר.
מאז אותה הפעם הראשונה כשראה את האפרוח, שצייץ בידו רק לפני
כן, מוטל מת למרגלות דלת הברזל, ריתק אותו המוות. השאלה הישנה
מה מבדיל בין האפרוח החמוד בידו לבין הגוש שמוטל על הרצפה,
פלומתו הצהובה מוכתמת באדום. ויותר מכך קיננה בו סקרנות לגבי
מותו שלו.
עכשיו הוא עומד מולה זמן רב אחרי מותו ובפעם הראשונה סולח
לעצמו על מעשיו. לא רק על האפרוחים שהרג אלא גם על זה שלא נתן
לזמן לעשות את שלו ונכנע ליצר הסקרנות, בהותירו הכל מאחוריו.
סליחתה נתנה לו את הכוח לסלוח לעצמו. עכשיו נותר לו רק להישאר
איתה יותר משבועיים.