בדרך לצפון אנחנו עוצרים אצל האיש של התותים.
האיש הכי מחייך עם התותים הכי אדומים.
הוא נראה כאילו חיכה לנו, כאילו ידע שנבוא.
אני יורד מהאוטו ואת אחריי, מותחת החוצה זוג רגליים ארוכות,
כפות רגליים יחפות, שסופגות כוויות חום ראשונות של קיץ.
את מחייכת אליו, מעבירה את מבטך מהתותים אליו, אולי אני הוזה
אבל נדמה לי שיש משולש קסמים כזה בינך לבינו לבין התותים, כמו
שומרים אתם יחד על סוד ילדותי ומתוק.
את מתקרבת לדוכן, עומדת שם כמה דקות בשקט, בוחנת קופסה קופסה,
תות תות, כמו תמיד, לא מתפשרת, רוצה את הטוב ביותר.
אנחנו עוזבים אחרי חמש דקות, עמוסים בחמש קופסאות של תותים
אדומים אדומים שמחכים רק לך.
שמש ראשונה של קיץ נכנסת אל האוטו ומתערבבת עם החיוך הילדותי
הקורן שלך, לתמונה שאפשר אולי, בזהירות, אפילו לקרוא לה אושר.
אנחנו ממשיכים לנסוע, מגיעים אל הנחל בסביבות הצהריים, מחליטים
לטייל קצת ואז לנוח בצד הנחל, לאכול ולנמנם.
איכשהו בדרך נמרוד מעליב אותך נורא. ועוד מתרגז וטוען שאת
נעלבת מהר. אני ממהר לגונן עלייך למרות שבפנים אני יודע, שיש
קצת צדק בדבריו.
את מתיישבת בצד הנחל כעוסה ופגועה, ואני ניגש לפייס אותך,
קופסת תותים בידי האחת, עלה ציורי והמון כוונות טובות באחרת.
בהתחלה את מסובבת את הראש, גחמה ילדותית ומוכרת.
אני אוהב אותך ככה כמו שאת, אני אומר לך, אבל לא בקול רם.
לאט לאט את מתרצה ומסובבת אליי ראש מושפל, פנים דומעות.
"תראי מה עשית, את ממליחה את התותים." הנה, גרמתי לך לחייך.
"לא נורא", אני ממשיך את הדיון הפילוסופי עם עצמי, "בכל מתוק
יש גם מלוח, החיים זה לא רק צד או טעם אחד. "
כמונו, כמו הסיפור שלנו, המשך הדיון כבר מתנהל בתוכי בשקט.
אז עוד לא ידעתי שגם אצלך בבטן כבר יש מערבולות, ושרגלייך
וכולך במקום רחוק רחוק ממני.
אחר כך אנחנו חוזרים אל כולם, וממשיכים לטייל יחד, באוירה
משעשעת, בחופש מתוק ובטן עמוסה בתותים אדומים ומתוקים.
בערב אנחנו מגיעים לחניון, מקימים אוהלים ומדליקים מדורה.
ואז בשלוש לפנות בוקר, כשתפאורת השמיים במלוא יופיה ועוצמתה,
את מטילה את הפצצה.
אני פגוע שלא סיפרת לי קודם, לבד.
את עוזבת ללונדון עוד פחות משבוע, לא יודעת לכמה זמן, לא רוצה
שיבוא איתך אף אחד.
הם מציפים אותי במבטים מרחמים ואני רואה שאת מתרגזת, איך את
הרגע שאמור להיות שלך גנבתי לך ככה.
אנחנו ממשיכים לשיר עם הגיטרה, שירים ישנים שהיינו שרים
בטיולים של בית הספר.
ליאת ונעמה עושות קול שני נסיוני כרגיל, את מזמזמת בשקט,
מחייכת ומסרבת להשבר.
את נשברת סופית רק כשכולנו מקדישים לך את "תותים", שרים ובוכים
אנחנו מחבקים אותך ואת אומרת באמונה תמימה "יהיה בסדר, באמת
אתם תראו ".
פחות משבוע אחר כך אנחנו מלווים אותך לבן גוריון.
את נראית ממש כמו תמיד, כאילו את עומדת לצאת לטיול בכל רגע.
רגליים ארוכות וכפות רגליים יחפות בתוך סנדלים מלאים באבק של
הארץ.
אני נפרד ממך כמו כולם, לא דורש חיבוק מיוחד או מילים מנחמות.
אנחנו עוזבים אחרי כמה דקות ואני רק מסתובב שוב בשקט, בודק
שהכל בסדר אצלך.

בדרך לצפון אני עוצר אצלו שוב. האיש הכי מחייך עם התותים הכי
אדומים. הוא נראה כאילו חיכה לי, כאילו ידע שאבוא.
הוא לא שואל איפה את, מבין הכל בשקט.
ביני לבינו לבין התותים אין שום משולש של קסמים, והחלל הריק
מחכה רק לך.
אני בוחר קופסה אחת קטנה, לא מיוחדת, בוהקת מאודם מתוק.
אני משלם וכבר פונה ללכת, אבל האיש של התותים עוצר אותי פתאום,
תופס לי ביד.
היד שלו משאירה עליי סימנים של תותים, נשיקות של קיץ שתכף
נגמר.
"היא תחזור ", הוא ממלמל בשקט ובהתחלה אני בקושי מבין.
"היא תחזור, " עכשיו זה כבר שנינו ביחד
והתותים שלך מחייכים, מחכים.







לעדי .ש. שאוהבת תותים הכי בעולם