חושבת סיפורים ובחוץ חושך. האדים מצטברים על חלון האוטובוס,
לצדי. "אוף איתך, אני מתגעגעת". אורות מנצנצים במדבר, והדרך
הזאת, המוכרת, שונה פתאום. ובחושך הכל נראה קרוב והמדבר משתרע
לאינסוף.

מתקשרת ואת לא שם. נכנסת לתא הקולי ושומעת את קולך. "אוף
איתך... שיח חרשים אילמים ועיוורים גם". חיוך. "בבקשה, בבקשה
תנסי ליצור איתי קשר, כבר מתגעגעת". נאנחת. גם אני. אולי תקומי
כבר?

במושב האוטובוס בעבר השני יושב חייל, ראשו נשמט לפתע וידו
אוחזת את קת הרובה. "אז תבואי?". "כמה רציתי להזמין אותך ולא
העזתי". "כשאמרת רציתי להציע שאצטרף, ופחדתי להעיק". נוסעת
לשם.

במושב האחרון קולות חיילים ובקולם אפשר לשמוע "הביתה". החייל
מהצד השני מרים את ראשו, פוקח עיניים לפתע מסתכל על הדרך.
"הביתה". וכבר כמעט שלא רואים דבר מבעד לאד ולאבק. מנקה את
השמשה בשרוולי. צוהר קטן לאינסוף שבחוץ.

קור חודר ברווח  שבין הגרב לקצה המכנסיים, מזכיר לי שחורף.
"הכי אני אוהבת גשם וחורף". "גם אני, אבל  לא יכולה לומר
ששונאת את הקיץ כי אוהבת ים". "אני אוהבת ים". "לא, אוהבת
להיכנס לתוכו, להיטמע, ובחורף קר". שתיקה.

קולות החיילים נמהלים בקולות הרדיו והמיית הגלגלים. פלאפון
מצלצל במושב מאחורי. "מה השעה עכשיו? שבע? בשש וחצי". והחיילת
מספרת על המסדר שערך המפקד. אוטמת את אוזני שלא לשמוע שיחה לא
לי.

מתוך האור העמום של האוטובוס הכל נראה חשוך, כמעט שלא רואים
כבר עננים. מתקשרת שוב, אולי הפעם תעני. "שלום, הגעת לתא הקולי
בטלפון מספר..." אוף. מחניקה דמעה. מתעלמת מלבי השוקע. תסכול.
נאספת אל תוך עצמי שותקת.

ובחוץ חושך.