עוד רגע קט, רק אעצום את עיניי לשניה ואני אהיה רחוקה מכאן.
שולחן העץ, מיטות הקומתיים, שיש המטבח המוכתם, הכול יתפוגג
ובמקומם חיי יחזרו להיות כפי שהיו לפני שנה ותשעה חודשים.
אני אתעורר בבקרים במיטתי הכחולה לצללי גלגל"צ, אכנס
לנעלי-הבית האדומות שלי ואתפלל שמחר יתחיל בצורה שונה. שלמחרת
אני אתעורר בשק-שינה בארץ אחרת, במיטה זרה בעיר לא מוכרת או
אולי אפילו במיטתו שלו.
אני ארד למטבח ואכין לעצמי כוס תה בזמן שאהרהר בכל אותם דברים
שלא השגתי בחיי, אני אבחש פנימה סוכר בזמן שאקנא בכל אותם
אנשים שמאושרים בחייהם, גם אם הם לא באמת מאושרים ורק לי נראה
שהם כן.
אני אצא מהבית וארד לכיוון הכביש הראשי ממהרת לתפוס את
האוטובוס שייקח אותי למקום היחידי שבו הסכימו לקבל אותי
לעבודה. ושם אני אתנהג כאילו שבאמת אכפת לי מכל אותם אנשים
שחולקים איתי את המשרד ואשאל אותם מתוך נימוס מזויף שאלות על
החיים המשעממים שלהם ובזמן שם יענו לי מחשבותיי ינדדו לכל אותם
מקומות אחרים שרציתי להיות בהם, אל כל אותם דברים שרציתי לעשות
ואל זה שאתו רציתי להיות.
כשייגמר היום והמשרד יתרוקן אני האסוף את חפצי ואסע בחזרה לבית
ההוא, שהוא לא באמת שלי וכל הדרך באוטובוס אחלום עליו ועלי
ביחד מחייכים.
אני אכנס לבית עייפה, אפשוט את בגדי, אכנס למקלחת ואחפוף את
הראש אך ללא הצלחה כי לאחר שאייבש את שערי הוא עדין יהיה שם.
אני אכנס למיטה הכחולה, ארטיב את הכרית בדמעות ייאוש ובדידות
במשך שעתיים ולבסוף אירדם ואחלום על כל אותם הדברים שפעם עוד
האמנתי שכל בנאדם שחיי בעולם זכאי להם, דברים לא ממש רלוונטים
כמו אהבה, משפחה, חברים ועוד כל מיני שטיות כאלו ואחרות.
לצלילו המוכר והמונוטוני של השעון המעורר אני אפקח את עיניי
למחרת ואצטער על כך שהכל נראה בדיוק כמו יום האתמול וששום דבר
לא השתנה וגם כנראה לעולם לא ישתנה.
וביום רביעי כעבור שלושה חודשים ארוכים, אני אפקח את עיניי
במיטתי הכחולה ואצעד יחפה אל המטבח, אני אפתח את מגירת הסכו"ם,
אקח את הסכין החד ביותר שאמצא, אביט בשמיים החשוכים והשחורים
ובדרכי חזרה לחדר אשאיר אחרי שובל של דם...