באותו היום הגשם לא הפסיק לרדת, הרחובות היו מוצפים וריקים
והאנשים הבודדים שכבר הלכו בהם היו עטופים בבגדים
ואפרוריים...
הלכתי ברחוב מחפשת את עצמי ובמקום זה מצאתי אותו, הולך על חוף
הים הגועש יחף. משהו במראה הרטוב והמהורהר שלו שבה את לבי...
במשך שעה ארוכה עמדתי במרכז הרחוב והסתכלתי בו רטוב, מסוגר,
יפיפה כצדף שהים פלט אל החוף...
הגשם התחזק והבגדים שלי ספגו מים רבים, הרגשתי טובעת בתוך הים,
בתוך עצמי, בתוך עיניו הירקות.
רציתי לגשת אליו, כל גופי, ידי, רגלי, השכמות, הלב יצאו אליו,
נמשכו כמגנט אך הביישנות מסמרה את רגלי לרחוב, למים השוצפים,
העמוקים, עמדתי שם  פעורת פה רואה אותו מתרחק ויוצא מחיי מבלי
להיכנס אליהם תחילה, נעלם מהעין, נכחד, נותרתי עומדת רטובה
ובודדה עומדת וחושבת עליו, על נער הים האבוד.
מאז עברו 10 שנים, ובכל יום שיורד גשם אני חוזרת לאותה הנקודה
מטריה ביד, מחכה לו, תוהה מה עלה בגורלו, מנחשת לאן הלך, מקנא
בזו שאיתו.
בדרך כלל לאחר כמה שעות אני נכנעת, לא ראיתי אותו מאז אפילו
פעם אחת, אך משהו בי לא נותן לי להפסיק ולקוות שהוא עוד
יחזור.
אני חוזרת מהרחוב בודדה ורטובה, חוזרת לחדרי במלון הסמוך שוטפת
במים חמים וסבון את האובססיה והולכת לישון, עד הגשם הבא...