בכל שנה אנחנו מקדישים להם כמה דקות,
מדברים קצת, שרים קצת,
אבל שום דבר לא יחזיר אותם,
הבנים האבודים שלנו.

הדפיקה הנוראית ההיא על הדלת,
המילים המזעזעות שיצאו מפיהם של אלה שמאחוריה,
לעולם לא ישכחו.
תמיד נזכור איך סיפרו לנו, סיפרו שהוא מת...

ובכל שנה, נמשיך להקדיש מספר דקות,
אחדים מאיתנו אף יתחילו לבכות.
אבל האם באמת נבין את הכאב?
הכאב הנורא הזה, כאב של לאבד בן?



ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, 24.04.01