[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יש  לו רעיון גדול. הוא אומר. והיא אומרת "שוט". ולא יודעת
שאולי שיט היה יותר במקום. מנסה להתמקם על הכיסא שכרגיל נוטה
אחורה מדי. רוצה לשבת ישר. והם תמיד קולטים אותך לכוננות
רביצה. ולהתחיל לשחק עם הידית עוד לפני שנכנסת לאוטו, תמיד
נראה לה קצת מוגזם. אז היא מתאפקת. מתאפקת עד שמוסכם על טיול.
לאחר דיון בינו לבינו פחות או יותר. כשהיא מנסה להתחבר  לזרימה
מה שקוראים. אולי זה סוף העולם שכמו ממתין בפתח ורוחות הפרצים
הצולפות סביב ואולי זה הלילה הקשה או השעה על בטנה הרכה
מזריקים עוד מנה מהצורך ההוא הישן..
ואומר "סחלב ". ומגחכת.  הזהו ריח השקדים המרים הוא העולה
בירכתי מוחו או  ריח השקדים המלוחים כמעה . הכבר הוא   מנסה,
גם אם לא ממש מדעת, לרחרח את הדופק בית הבליעה שלה. או שזו סתם
כמיעה מתוקה אל המתיקות.
"רעיון טוב ". אומרת  "מזמן לא..." היה לה סחלב בפה. ודוחקת
באלימות את מה שהתלווה לטעמו של הסחלב בפה. כלומר מנסה. אבל
כשהוא  מתחיל  "אני יודע איפה יש..." היא מתפרצת  "כן. ליד
השעון ". ונבוכה  "זה היה שם... אז כש..." אכלה, שתתה ? ולא
מוצאת את המילה. טעמה ?  ואומרת מזמן. ולא אומרת חמש עשרה שנה.
ולא אומרת... רק מעיפה עוד מבט אל הדמות המגודלת המרווחת
לצידה. ומחניקה חיוך. יחי, כן יחי ההבדל הקטנטן.
אחר הם יוצאים מהמכונית. משתדלים להעלים עין מהמוכר המוחט
ארוכות את אפו של הקנקן הכסוף והשמנמן עד שהוא מצליח לחלץ ממנו
את הנוזל החם והסמיך והלבן. והיא אומרת לעצמה, תפסיקי. מרימה
אל על מבט כלהחזיר את עצמה אל היצור המיתמר מעליה על אף שהיא
נעוצה על עקביה הגבוהים ביותר. ומה לו ולננס השחרחר על חיוכו
השדוני שהביט מגובה העיניים גם אז כשהייתה רכוסה היטב במעטה
השומן הבתולי מעופפת מעל הקרקע בעקב שלא הוסיף לה אלא סנטימטר
בלבד.
היא רוצה פקאנים. הוא רוצה הכל. והם מפליגים לטיול המוסכם. היא
מזקירה  את הכיסא לאחר גישוש  מאומץ. הוא מתעקש שתפטר מהמעיל.
ולך תסביר למי שרק עכשיו פגשת שהנוחות באה לפעמים מתוך ההרגל
ולפעמים מתבייתת לה דווקא תחת הכסות. מדייגת שמיים אפורים בין
קרעי  הבתים  ופותחת חלון לרוח. אחר מוותרת. היא לבושה מספיק
מתחת ולעזאזל אין כל כך הרבה מה להסתיר.
והרחובות החשוכים מסתבכים ומתחלפים להם.  והם נוסעים. ולאן היא
לא יודעת. וריקנותם מרשרשת לה ליד האוזן. ולאן את נוסעת. ועם
מי ? ואולי מחר יתפרץ לו סוף העולם. היא  ממלמלת ספק לעצמה ספק
בקול רם. ומה כבר...
וכשהוא  עוצר כפסע משפת הצוק הפותח גג לים. ושואל אם להמשיך
ישר, היא צוחקת. "ואולי מחר נצטער.. שלא המשכנו כך..".
הם יוצאים אל הרוח המסתערת בעוז. הוא מטפל בסחלב. היא בסיגריה
כמפחדת לטעום. אחר ימצאו  ספק  קפה. נטוש, סמוך יותר אל שפת
הים, איבריו המאיימים להתפרק זועקים כנגד חדירות הרוח את
חריקות שברונם.
"אחלה לוקיישן" לכל הדעות מוסכם. והיא תחטט בסחלב שלה מניחה על
הלשון כפית אחר כפית. כמנסה לרדת לסוף טעמו. סוד קסמו. ומחפשת.
ולא מוצאת  אלא מתיקות סמיכה הנשברת אל רסיסי האגוזים.  
ולוקיישן מושלם כאמור. ומושלם גם לידים המתחילות בנדידתן. במסע
ההוא שהפעם היא יודעת אולי טוב מדי לאן הוא יכול להוביל. והיא
אוהבת את ידיו. אך לא ממש את פניו. ואומרת לעצמה שאולי הכל
עניין של זמן. אבל זמנו קצר. והודפת. מפריחה מילים לחצוץ
ביניהם. וידיו נסוגות. מנסה לנהל שיחה.  ומכדרר במיומנות.  כמו
להסיח את דעתה בעוד ידיו שבות ומתגנבות .
והיא לא חושבת אז, על הטיול ההוא  במרחבי עיר העתיקה. ועל היד
שנלקחה ממנה. בזוג ידים שהיו תמיד כל כך חמות.   והספסל
הציבורי  והסירובים ההם לשפתיים אחרות המתדפקות אליה. למרות
שאז היה זה החשש. מן הלא נודע. מהפרפורים הגסים של ליבה למראה
אותן שפתיים המשורבבות בחיוך קופצני. ספק זדוני. מרצונה שלה
הלא מוכר ותופי הטם טם שלא הפסיקו לדפוק בכל אותם ימים מאז
ראתה אותו לראשונה. עיניה  נדבקות אל שפתיו הנעות ללא הרף
מהפנטות את הבושה כלחישת קוברה את יונק הדבש.
ודמעות נדחקות ממחילות עיניה, משלחות אותן למבט נוסף בישוב
לידה. גדול כל כך.  כמו רצונה  זה שאינו מצליח לרצות. וידיו
שוב פוסעות על עורה הצמא. והיא מנסה להתרכז בתחושה. אומרת, תן
לי זמן. לא אומרת, לרצות אותך.
והם מחליפים מסירות מהירות. מילים מקפצות בין המטקות. ושלה
מסתבכות. נופלות  לרצפה המרוצפת  בשטיח דביק של חול. וגם אחרי
חמש דקות מותר להזדיין היא אומרת. זה לא העניין.  ובולעת את,
הצריך רק לרצות.  
וכמיעה ורתיעה מתערבבות לה.  והעיניים שוב שורפות לה. והיא רצה
אל הים. נעמדת מולו. נגד הרוח. מנסה לשאוב ממנו את אותה תחושה
שרק דקות ספורות קודם הוא הגדיר כה יפה. תחושת הפשפש. אל מול
הגלים החוזרים ונשברים, הקטנות המתפזרת באופקים שאינם נגמרים.

וזרועותיו באות מאחוריה עוטפות אותה כמו שתמיד רצתה שיחבקו
אותה. עומדת שם  מול המרחבים המקציפים. וכשהוא מאגף אותה היא
נכנסת אל חיבוקו הגדול כאל בית שמעולם לא יהיה שלה. אבל הוא שם
וחם ועכשיו. וידיה מנסות לשווא לעטוף ולחמם מעט את הגב הרחב
העומד בינה ובין הרוח הטורפת.  ורק בחשאי מתגנבות כפותיה אל
הזויות העיניים למחות מהן כל שריד מסגיר של לחלוחית.
צריכה לשתות. אומרת. והוא בתרנגוליות גברית מריע שרוצה אותה
צלולה. ולך תסביר שהשתייה אצלה ממסטלת רק את הגוף הסורר. מעולם
לא את המחשבה. ומגחכת, אילו ידע בכמה ניסיונות ותסכולים נרכשה
השיטה הפשוטה להכניס את הגוף תחת רסן הרצון. לשלח אותו לדהור
אחר תשוקותיו. ורק אומרת, אני צריכה. וחסה על רגשותיו ולא
מסבירה. ומגינה על פגיעותה. ולא מסבירה. ורוכסת את המעיל בדרך
אל הבית. הבית שלה.
ומתלבטת כל הדרך. ולא מסגירה. ומתלבטת כל הדרך ולא מסבירה.
ומשאירה אותו לעלות אחריה לדירה. ומשתיקה בחידודי לשון את
הקולות השורטים בה. תגידי לילה טוב. לכי לישון. ומקשיבה לגוף
הרוצה בידיו ובחומו. מסנגרת מפשרת משקרת, נעלה ונשתה ונראה.
הרי אפילו לנשק לא הצליח עדיין. ועד לזיון אלוהים גדול. והדרך
ארוכה. ומחניקה צחקוק. את  דפוקה. ממש דפוקה. וכן הצחקוק יחזור
אליה אח"כ מתפרץ באלימות של צחוק רם. דפוקה ונדפקת לעזאזל.
כשהוא יחליק פנימה כמעט בלתי מורגש. כפותיה מתהדקות אל עכוזו
דורשות פנימה, יותר ויותר חזק. מופתעות שהוא שם. רוצות אותו
שם. תוהות מניין יש שם פתאום כל הרבה מקום במעבר ההוא הצר.
מקום המסרב להתמלא.
והפליאה מנסרת בה, הזו היא. אותה משותקת ידים ממקודם. זו
הרבוצה  מפקירה בגוף בשלבי עוררות חלקיים  לפיו וידיו. העיניים
מתאדמות. הולי שיט. מנסה להירגע. להתיר עצמה להנאה המוזרמת
אליה  מהידיים הטובות האלה.  ושונאת את עצמה על שאינה מסוגלת
להזיז איבר. לשתף פעולה. מפורקדת כתולעת עצלה. הלחלוחית מתפשטת
בין רגליה למגע אצבעותיו העמלניות וחורכת את ריסיה.
עגלי טל ודמע, היא צובטת חיוך תחת  שפתיים קפוצות. ונרכנת
להדליק עוד סיגריה. היא מעשנת הרבה הוא אומר. אתה לא נותן לי
לנשום. אומרת. ולא נותן לי לרצות ואת זה היא כבר לא אומרת. לא
בקול רם. ועיניה חופנות את פניו, שהפכו קודרות ולאות. ויודעת
שלא יכולה להסביר בלי לפגוע. ושולחת יד מהססת ויודעת שפגעה
כבר. בזה שידיו עושות לה כה טוב.  ושוב מתחננת לזמן ודוחסת
לעצמה עוד ועוד עשן. ומבטיחה לעצמה לקחת את עצמה בידיים. והן
מרפרפות עליו. נוסעות מפתחות ופוטרות אותו לפחות ממכנסיו.
חותרות אל המקום ההוא שמשום מה נוח להן דווקא לקרוב אליו.
ואצבעותיה מפלרטטות והוא כנוע כבר . נותן להן את הזמן. והן
לאיטן מתרגלות למגע. מתענגות עליו. חופנות אותו, מופתעות
מרפיסותו. המשלחת בהן להיטות מוזרה לרצותו. ואת עיניה לסקירה
מהירה של פניו המחזירה אליה פרצוף כבוי. והיא ממהרת לטמון את
פניה באיברו. ולשונה נשלחת זהירה. יורדת אל הפרות הגדולים
התלויים ממנו מכניסה אותם אל פה שמשתוקק לחמול. מאגרפת את
הזכרות  הפגועה בלשון שמנסה ללטף. מערסלת אותו אל החיך השואף
להתמלא.  שאיבת נחמה..? שפתיה  כורכות את החיוך סביבו האיבר
הנשאב אל פיה ומחליק החוצה. נשאב ומחליק.. וטרם תעכל את תחושת
התקשותו בפיה היא מונפת ומוטלת על גבה והוא כבר טמון בין רגליה
ההמומות.
והוא כבר ממהר להשתחל אל בגדיו. והיא מבקשת שיישאר. דוחקת בו
שיהיה האימא של בן זונה. שלא ישאיר  לה אפילו פתח צר לרצות
אח"כ באותה רציה מטופשת  הנדבקת משום מה אל מי שבא בה פנימה.
והוא כהרגלו נותן לה בנדיבות את מבוקשה ואף מוסיף ביצירתיות
"לא חשבתי שאשכב אתך"  והיא מתקנת בליבה, שאזיין אותך היום.
אבל מה לעשות אי אפשר לדחוף מילים מבוקשות לפה  של מישהו אחר.
אבל זה מה שאמר בפנים. מבטיחה לעצמה. אחרי הכל סמנטיקה היא
העיסוק שלך.
ומבטיהם מצטלבים. נדבקים  בספק פתיעה אל הכתם הרחב המכתים את
הספה. והיא מושכת את רגליה אל בטנה מהדקת אותן אל הלחות הפושה
בשולי חולצתה. ואיש מהם לא אומר בקול רם "זיינתי אותה . את הבת
זונה." אך המילים מרחפות בחדר. מדנדנות לה בפנים מצחקקות
מתענגות על הצריבה הלוחשת. מגיע לך. מגיע לו. מגיע לך.
והוא הולך. והיא נצמדת אל הקיר מתאגרפת  אל עצמה. מניחה ראש
עצום עיניים על ברכיים חשופות. מנסה לחוש על לשונה את טעם
הלשון ההיא שאז לפני נצח הימים השתרבבה אל פיה עם הסחלב.
מדביקה אותו לתמיד בטעם של נשיקה מהוססת. ראשונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרגול לנצח








יגאל עמיר מפרגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/03 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיפה שואו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה