היא התקשרה אליי, אחרי שבועים וחצי בהם לא יצרה איתי קשר,
והתחמקה מהניסיונות שלי להשיג אותה. רצתה לדבר.
הצעתי שנפגש, היא בקשה שאגיע לת"א והסכמתי מיד.
זה תמיד ככה. אנחנו נפגשות, מנהלות שיחת נפש ארוכה, מדברות כמה
פעמים בטלפון, ולפעמים נפגשות שוב, ואז היא מתרחקת לשבוע
שבועיים.
אני מקבלת את זה. למדתי מזמן לא להפגע. לא להפגע מזה שהיא לא
מחזירה טלפונים, אף פעם לא בבית, ותמיד לא יכולה לדבר.
אני יודעת שכשהיא תרגיש שהיא מוכנה, ורוצה, או סתם צריכה את
זה, היא תתקשר ותבקש שנפגש.

עליתי על קו 55 לת"א, והעברתי את הדרך עם הדיסקמן, ו - wish
you were here  של pink floyd. אלבום מדהים, שכל כך מתאים לה.

הגעתי אלייה הביתה. היא פתחה לי את הדלת, וקפצה עליי בחיבוק
נלהב. חיבקתי אותה בחזרה. שמחה לראות אותה. התגעגעתי. אני
מסתכלת עלייה, במבט בוחן. מנסה להחליט מה מצבה. אני יכולה
לקבוע רק מלהביט בה, להסתכל לה בעינים, ולהקשיב לנימת הקול
שלה, האם הוא טוב או רע יותר. אני אחת מהיחידים שמסוגלים לקרוא
אותה טוב כל כך, אולי היחידה. אני לא רואה שינוי משמעותי, אין
שיפור, אבל לפחות גם אין הידרדרות. אני מנחמת את עצמי בזה.
אנחנו הולכות לחדר שלה, קצת מבולגן, כמו תמיד. הספר "אני
כרסיטיאנה פ." מונח על השולחן ליד המטה שלה. זה אחד הספרים
האהובים עליי. אחד היחידים שהיא נהנית לקרוא. אני יכולה להבין
למה מכל הספרים דווקא את זה היא אוהבת. אני מניחה שהיא מוצאת
את עצמה בדמות הזאת, נפילותיה החוזרות והנשנות, חוסר היכולת
להחלץ, לצאת מהעולם הזה, על אף הרצון, וההתמכרות שלה.... רק
שבמקרה שלה ההתמכרות היא לא לסמים, אלא לדיכאון.
היא בינתיים מתארגנת ליציאה. קושרת חצאית על הג'ינס, מחליפה
גופיה, שמה עיפרון שחור בעיניים, ומסדרת את השיער. היא נראתה
נהדר כבר קודם, אבל זה לא ממש ישנה לה.

אנחנו הולכות לאחד מבתי הקפה הקבועים שלנו, ליד הלונדון
מיניסטור, "משוגעת". אני חושבת על האירוניה הדקה שבשם. שתינו
מזמינות קפוצ'ינו, ואני משכנעת אותה לעזור לי לאכול סנדביץ' עם
סלט ביצים.

היא מדליקה סיגריה. היא האדם היחיד, שאין לי שום בעייה עם זה
שהוא ייעשן לידי, ואני לא אעיר לה שום הערה בנידון. גם אם אני
לא סובלת את הריח, ושונאת את העובדה שהיא מעשנת. הסיגריות
מרגיעות אותה, או כך היא לפחות טוענת, וכל דבר שמקל עלייה,
אפילו במעט, הוא דבר חיובי מבחינתי, ואין שום סיכוי שאני אמנע
ממנה אותו. יש לציין, שהיא מצידה, מגלה בי התחשבות יתרה
בנידון, תמיד משתדלת להרחיק ממני את הסיגריה והעשן, ומוודאת לא
מעט פעמים שזה לא מפריע לי.

אנחנו מתחילות לנהל שיחת חולין, סתם השטויות הרגילות. אני
מספרת לה בעיקר מה קורה אצלי. חברים, רוקי, ערבי במה, מסיבות.
לפרקים מרגישה רע עם ההתלהבות שלי מהדברים האלה, כשאני יודעת
שלה אין אותם, עד כמה שהיא היתה רוצה בהם. אבל אני יודעת שהיא
נהנית ורוצה לשמוע, אז אני ממשיכה לדבר. והיא, שואלת, מתענינת,
מתלהבת לפעמים. מבטיחה לבוא מתישהו לכל אחד מהדברים.

האוכל והשתייה מגיעים, קוטעים את הרצף. אנחנו אוכלות בשתיקה
דקה או שתיים, וחוזרות לדבר.אני מספרת לה על דברים שמטרידים
אותי, שבהשוואה לכל מה שהיא עוברת נראים כל כך חסרי משמעות,
והדיכאונות שלי, שנראים כל כך לא לגיטימים.

לבסוף, כשאנחנו נשארות רק עם כוסות הקפה החצי מלאות אני שואלת
אותה "ומה איתך?" בהתחלה היא מנסה להתחמק מתשובה, אחרי זה היא
מתחילה לדבר....

היא מספרת לי על המחלקה: הפסיכיאטרים, החולים, הטיפולים. על
הכדורים שנותנים לה בכמויות כדי לשמור עלייה רגועה. על רגעי
טירוף בהם היא מתרוצצת הלוך וחזור במסדרונות. על אותה פעם בה
הם נאלצו לקשור אותה, מרוב שהשתוללה, ועל ההרגשה שלה שזה לא
עוזר בכלל.
כל הכדורים האלה, הטיפולים, והתרופות האנטי-דכאוניות לא עושים
לה כלום, לפי מה שהיא אומרת, והיא מיואשת. היא כמעט איבדה כל
תקווה לצאת מהמצב הזה אי פעם.

שלוש שנים היא ככה. שלוש שנים היא במצב הזה. עוברת ממחלקה
למחלקה, מבית חולים פסיכיאטרי אחד למשנהו, לוקחת סוגים שונים
של כדורים, שלא עוזרים לה. מספרת את אותם הדברים לעוד
פסיכולוג. שלוש שנים ואין ספור נסיונות התאבדות. שלוש שנים,
והיא עדין כאן.
היו לה בשנים האלה תקופות טובות יותר ופחות. היו תקופות בהן
באתי לבקר אותה בבתי חולים, אחרי שבלעה הרבה כדורים, או במחלקה
פסיכיאטרית זו או אחרת, ותקופות בהן השתחררה, החלה ללמוד בבית
ספר חדש, נראתה מעט אופטימית יותר, כמעט על סף חזרה לשיגרה. אך
איכשהו, תמיד אחרי תקופה טובה כזאת, שוב באה הנפילה, במרבית
המקרים, הרבה יותר קשה מבפעם הקודמת, והיא שוב היתה שם, בבית
החולים, או במחלקה הסגורה. שוב בדיכאון קשה.

היא מדברת על כמה שהיא בדיכאון, ועד כמה היא מרגישה רע. אומרת
שהיא שוב חותכת, ואני מסתכלת על הידים שלה, ורואה בעצב את
הצלקות החדשות.
היא מספרת לי על הדרך החדשה בה החליטה להרוג את עצמה, ועל מכתב
ההתאבדות אותו היא מתכננת לכתוב, ולמען אליי. דמעות זולגות על
פני כשהיא מדברת. זה כואב. דמעות שכבר מזמן הפסקתי לנסות
להסתיר מפניה. אני מנסה למצוא לה סיבות להישאר בחיים. מנסה
לשכנע אותה שאני אוהבת אותה. היא לא מאמינה לי, כמו תמיד. היא
אומרת שגם היא אוהבת אותי, ואני לפחות יכולה להגיד לה שאני
מאמינה. אני יודעת כמה זה חשוב לה.

אני מסתכלת עלייה, טובעת בעיניים שלה, כל כך גדולות, ומלאות
בכל כך הרבה עצב וייאוש. אני רוצה לשלוח יד ולתפוס אותה. למנוע
ממנה לפול עמוק יותר, ולחלץ אותה מהמקום בו היא כלואה, אבל אני
לא מסוגלת. משום מה אני לא חזקה מספיק בשביל זה. אז אני מנסה
לעשות את המעט שאני כן יכולה. לתת לה את המילה הטובה, החיבוק,
שיחת הנפש, וכמה שיותר אהבה, ואני תמיד מרגישה שזה לא מספיק,
שחייב להיות עוד משהו שאני יכולה לעשות. אני לא מוכנה לוותר
עלייה. אני חייבת למצוא דרך להציל אותה, מעצמה.

היא הפסיקה לדבר, ואת הקפה סיימנו כבר מזמן. אנחנו מבקשות את
החשבון. בזמן שאנחנו מחכות אנחנו חוזרות לנהל שיחה קלילה על
עניני היומיום - מעבר חד למדי מהשיחה שניהלנו, רק דקות ספורות
קודם לכן.  אבל למעשה, זאת בדיוק היא. מלאה מעברים חדים,
וסתירות פנימיות.

היא מלווה אותי לתחנת האוטובוס, נותנת לי חיבוק ונשיקת פרידה.
אני מחבקת אותה, ואומרת לה שוב, בפעם האחרונה להיום, כמה אני
אוהבת אותה, וכמה היא חשובה לי, ומזכירה לה, שהפלאפון שלי פתוח
תמיד.

אני נוסעת בקו 55 חזרה הביתה. מקשיבה ל - shine on you crazy
diamond, וחושבת, עלייה.



הסיפור הזה מוקדש למיכלי שלי, אני אוהבת אותך.