מישהו סובב כנראה את המפסק העגול כדי להנמיך את האור.
הכל היה מעומעם.
ולא היית בטוח מה היו הצבעים האמיתיים של הכל, במיוחד מלמעלה,
שם כמובן, עמדתי וצפיתי וביקרתי כמו תמיד.

ישבו שם שתי בנות על נדנדה אפורה-חלודה (להזכיר שכנראה זהו לא
צבעה האמיתי), מלמעלה הן נראו לי ילדות קטנות, באחד הגילאים
שבין שבע לאחת עשרה. הן ישבו והסתכלו בתוך ספר עבה במיוחד, הוא
היה ענק בממדיו, כ-500 עמודים.
רק הספר היה אדום. אדום בוהק כזה, ובזה הייתי בטוח. הן ישבו
וצחקקו ופתאום גיליתי שהספר מלא בדפים ריקים, חדשים ומבריקים,
ורק אחד מלא במילים קטנות שחורות, שסביר להניח שהן לא טרחו
לקרא. (וגם אני לא). הכל מסביבן היה דשא זהוב ארוך ויבש, והיה
באמצעו פרח לבן, שמשום מה כל הזמן נעלם וצץ במקום אחר. הרגשתי
שהאוויר שם קריר, מהסוג שטיפה קר לך אבל לא מספיק כדי להרים את
עצמך ולחזור הביתה. ראיתי שהקור יוצר אוויר סטטי וכמה שערות
בראשן עלו כמנסות לנגוע בי, אך הן כנראה שכחו שאף אחד לא יכול
לנגוע בי. הן ישבו וחייכו ואכלו סנדוויצ'ים טריים ופופקורן
ביתי בתוך שקיות שקופות ושתו מיץ מנגו שהיה טיפה מר, אבל לא
היה איכפת להן. הן לא שמו לב שכבר מחשיך ושכל הצבעים הופכים
להיות חסומים וכהם. הן דברו וחלמו ואז דברו עוד קצת בעוד הדשא
שעטה הפך לסגול כהה צמח בקצב מדאיג, ופתאום פרחו אלפי עצי אורן
מסביבן והפכו ליער. כל רוחות ומפלצות היער יצאו ויצרו מעגל
סביב הנדנדה החורקת.
שתי הילדות הקטנות באחד הגילאים שבין שבע לאחת-עשרה המשיכו
להביט בספר ולא שמעו ולא ראו את צרחותם ואת כיעורם של המפלצות,
שבסופו של דבר קבלו רגשי נחיתות וחזרו הביתה.

אל תשאלו בכלל איך אני יודע את כל זה. אי-אפשר להיות בטוח
ממקום כל-כך גבוה. מבית-עץ חמים.