הן ישבו במרפסת. רגליים על המעקה. קומה גבוהה בבניין. אפשר
לראות מכאן את כל המנחת.
שלוש בנות. אחת שיש לה את הסיבה המוצדקת ביותר לבכות, אחת
שבוחרת בציניות כדי לא לבכות ואחת שבוכה. אחת שבוכה כבר שנה!

שקד-זאת שיש לה סיבה טובה לבכות, אף פעם לא ידעה להתמודד עם
בכי. היא לא ידעה מה אומרים, מה עושים, כשמישהו בוכה. היה לה
קל יותר לכתוב מאשר להתבטא בדיבור, למרות הפתיחות הרבה בין
שלושת הבנות.

דנה-זאת הצינית, הייתה מעבר להתמודדות. לא הייתה לה כל עצה.
בשלב ההוא-הכל כבר נאמר.

וטל-ישבה ובכתה.

הן ישבו על המרפסת. רגליים על המעקה. קומה גבוהה בבניין. אפשר
לראות מכאן את כל הדיכאון.
"הזמן יעשה את שלו, את תשכחי" אמרה שקד. "אולי עכשיו, שלא תראי
אותו, תוכלי לשכוח" הציעה דנה. "זה לא נכון! זה גם מה שאמרתן
בהתחלה, שבסוף-אני אוותר. ומה שקורה עכשיו בהחלט נקרא "סוף"
ואני לא מוותרת!" קראה טל.

הן ישבו במרפסת. רגליים על המעקה. קומה גבוהה בבניין. אפשר
לראות מכאן את הסוף...