זאת שהייתה שם קודם
הייתה ילדה מידי
היה בה זעזוע
שחדר עמוק מידי.
הכיוונים, הם סינוורו
את עיניה הלא בוחנות
והתמימות שלה נזלה
כמו מים מהפסגות.

זאת שהייתה שם קודם
ישנה בעמידה
אנשים כמו נמלים קטנות
עקפו תמיד אותה.
ובעולם שלה היא חיה
מנסה לשלוח יד
לעולם ששם בטוח
לא תשאר לבד.

היא שרה לעצמה שירים
בשעות הקטנות של הלילה
היא שתתה מים מרים
בלעה והמשיכה הלאה.

לעיתים נדמה לי
ששכבת קרחון הפרידה
בינה לבין העולם
אך ניראתה די רגילה
ככה בין כולם.

לזאת שהייתה שם קודם
מוסרת מכתב פרידה
ומידי פעם בלי לדעת
לה אני מודה
ומוסרת לה מכל הלב חיבוק
וגאה בה שהלכה בכוחותייה
אל קו הזינוק.