ישבנו אצלי בחצר האחורית. זה היה יום שבת, יום לפני שרועי הלך
לגיבוש טיס. יום אחרי ההופעה שלהם. שבוע לפני חופש פסח.
השרב נשבר באותו אחר הצהריים ורוח קרירה נשבה וסוף סוף החום
שרבץ מעל הראש שלנו התפוגג.
על השולחן היו 12 בירות, בייגלה ענק, נשנושים - שומשום, גבינת
קוט'ג 5%, קולה דיאט ושני בקבוקי מים. אחר כך גם הבאתי מאפרה.
ישבנו כל החברים, חוץ מנגה שהייתה בבינימינה, ונטע הגיעה מאוחר
יותר.

אחרי שנתיים שהוא לא התקרב לבית שלי, הוא יושב אצלי בחצר
האחורית. ואני יושבת לידו, ובכלל לא שמה לב למה שהולך מסביבי,
מהופנטת משפת הגוף שלו, ומהיידים הדקות שלו, מאיך שהבוקסר יוצא
מלמעלה של המכנסיים.

אחרי כל כך הרבה זמן, ששיכנעתי את עצמי ואת הסביבה שהתגברתי
עליו, ושאני לא אוהבת אותו יותר, ושאני יודעת כמה זה יהיה רע
אם נחזור, ושאנחנו רק ידידים. יש לי את האומץ להגיד, אני אוהבת
אותך. אני אומרת את זה וכמעט בוכה, כי אני נזכרת איך אתמול,
חיבקת אותה ונישקת אותה ושרת לה, ולי זה כל כך כאב בלב, כי אני
לא רוצה שתאהב מישהי כמו שאהבת אותי. ואותה אתה אולי אפילו
אוהב יותר.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאותי לפחות המשפחה שלך אוהבת. אבל
בעצם מה זה שווה, שאני מקבלת חיבוקים ונשיקות מאמא שלך ומאחיך,
ואבל אתה משתדל כמה שפחות ליצור מגע פיזי בינינו.

אתה הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב.
אני הבן אדם שהכי דואג לך. שהכי מאמין בך. אני רוצה שיהיה לך
הכי טוב בעולם, וחושבת שאתה בן אדם שזה הכי מגיע לו. ואני אעשה
הכל כדי לעזור לך להשיג את מה שאתה רוצה. אבל אני רוצה שתאהב
אותי. איך גורמים לך להתאהב. מה עשיתי שגרם לך לא לאהוב אותי
בצורה כל כך קיצונית. השתדלתי להיות הדבר הכי טוב שקרה לך
בחיים, ולתקופה של שבעה חודשים יש סיכוי שבאמת הייתי הדבר הכי
טוב בחיים שלך.

נכון, אני דפוקה, אבל אתה יודע שאני דפוקה בגלל כל מה שקרה
אחרי שנפרדת ממני. אתה מבין, המשכתי לשכב איתך בגלל שלא רציתי
שתשכח עד כמה אהבת אותי. אבל אתה שכחת, אני יודעת.
אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל העובדה שהייתי בהריון ממך,
הייתה לתקופה קצרה הדבר שנתן לי תקווה להמשיך לחיות. הידיעה
שאני ואתה יצרנו יצור שיגדל להיות בן אדם ממני וממך. חלק ממני,
וחלק ממך. יצור שיצרנו יחד. אתה ואני והאהבה שלנו.
ואז עברתי הפלה, וכל העולם שלי התמוטט. אתה לא התקרבת אלי, כי
ההורים שלי לא הרשו. זו הייתה התקופה הכי קשה שעברתי בחיים
שלי, עד כה. וכל מה שרציתי זה שתחבק אותי ותגיד לי שאתה אוהב
אותי.

גם עכשיו יש לי תקופה קשה. אני כל הזמן בוכה, אני מנסה להיות
בסדר בבית עם אחי הקטן ואחותי הגדולה ועם אמא שלי, אבל שום דבר
לא הולך לי. איכשהו הכל לא יוצא לי טוב, שום דבר לא מרצה
אותם.
וכל מה שאני רוצה זה שתחבק אותי ותגיד לי שאתה אוהב אותי,
ונראה אצלך סרט ואני ארדם כשאתה מחבק אותי. ותסתכל לי בעיניים
ותגיד שאתה יכול לטבוע בהם,  ושתאהב אותי. כמו שאהבת אותי.

אני יודעת שזה לא יהיה אותו דבר, שבחיים לא נהיה אותו דבר. וזה
דבר טוב, כי אני יודעת שהקשר שלנו נהייה דפוק, במיוחד מיצידי.
אני יודעת, אבל השתנתי מאז.
אני לא יודעת אם אתה מודע לזה אבל הייתי בגובה אפס. וצמחתי
מכלום חזרה, אני מישהי אחרת. קצת, מישהי אחרת. אני אותה ילדה,
רק יותר בוגרת, יותר מבינה, יותר אוהבת אותך.

אולי זה שלב שיעבור לי, אני לא יודעת, אני רק יודעת שהייתי
באמת רוצה לסוע איתך שוב לסרטים שאני לא אבין חצי מהם, או לסוע
יחד שוב לסיני. או סתם לרבוץ אצלך בחדר מול הסרטים שהיית מכריח
אותי לראות. רק אני ואתה. לבד. ביחד.