מוזר כמה יכול לקרות לך בזמן חיים אחד.
סך הכל 14 שנים עברו עלי, כל כך קצת ובכל זאת לא נראה לי
שאצליח לסחוב עוד.  איך אנשים מצליחים לחיות עד גיל 80 אני לא
יודע... אולי הם ממש חזקים, או אולי זאת הבעיה שמכשילה אותי?
לא נותנת לי לחיות בשקט?
"הבעיה"... עוד אחד מהדברים שמדברים עליהם בשקט בשקט בשביל שאף
אחד לא ישמע אבל בכל זאת איכשהו כל העולם יודע. כמו גידול
במוח, כמו שאנשים מתים. כאילו אין לה שם, היא פשוט בעיה.

כשהייתי בן 11 כל הכיתה שלי אהבה לשחות. זאת הייתה מאין מגפה
כזאת בשכונה שלי, הייתה שנת בצורת והשרב נמשך שבועות. כאילו לא
היו עוד פתרונות, ואולי באמת לא היו, כולנו בסוף היינו
בבריכה.
ובאמת היה שם טוב- קר, רטוב,מלא באנשים מוכרים ומליון בנות
בלבוש מינימלי שרצו שמה מצד אחר של הבריכה לצד השני.
באותם שנים עוד יכלתי להאמין שהכל מסתדר והחיים מתחילים להפוך
לאט לאט למושלמים.

את זה אני זוכר.

אני שונא לדבר על הבעיה שלי.
יותר מזה אני שונא ששואלים, כי אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח
אם הם מתעניינים, או סתם מחטטים כי הם רואים שאתה מעופף.
איך אפשר להסביר לאנשים דבר שאתה לא יכול להסביר לעצמך?
דברים שאני זוכר הם רק חצי מציאות. חצי אמת. אולי הם בכלל לא
אמת, סתם חלום ישן, כל הזמן אותה תחושת דה ז'ה וו מעצבנת שכבר
עשית את מה שאתה עושה.
אני לא מדבר עליה עם אף אחד, זה הסוד שלי ואני עושה כל מה שאני
יכול בשביל לשמור אותו סוד. אלה שמתעניינים- שיזדיינו!


את רותם אני אוהב מאולי כיתה ג'. אני לא באמת  זוכר.
היא הסיבה שאני סוחב. בעצם היא גם הסיבה שאני צריך להתאמץ כל
כך בשביל לחיות.
כשאמא שלי הכלבה הלכה- היא הייתה שם.
כשאח שלי התפגר- היא הייתה שם.
כשאני נפלתי- היא הייתה שם.
ובכל הפעמים שרציתי ללכת- היא לא נתנה לי.

את זה אני זוכר.

עכשיו אני גר עם אבא שלי ועם תומר שלי המפגר שיצא מהקליניקה
(שככה קוראים אצלנו למה שנקרא בשבילי בית משוגעים).
הוא התפגר כשאמא שלי זרקה עליו בקבוק בירה, הבקבוק התנפץ
וחתיכות זכוכית נכנסו לתומר שלי למוח ופגעו בכמה תאים. הרופא
הסביר לי על זה אבל נרדמתי, או אולי אני סתם לא זוכר.
אחר כך היא עזבה כי היא לא יכלה לגדל ילד כמו תומר.
זונה. אני יודע...

תומר, לפני ששנינו הלכנו לעזאזל כמו שאבא אומר היינו חברים הכי
טובים. כשהייתי קטן הוא עזר לי לעשות בית על העץ, לקח לי זמן
להבין שהוא עשה את זה רק בגלל שזה אחלה מקום ת'צפית אל חלון
חדר השינה של גל, ילדה מהשכבה שלו.
הוא גדול ממני ב3 שנים, וזה הרבה, אני יודע. אבל פעם הסתדרנו.
פעם. עכשיו כבר אי אפשר.

אבא שלי הוא האדם הכי חזק שאני מכיר, אני בטוח שהוא היה מסתדר
עם בעיה כמו שלי. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. יש לו מספיק
בעיות.
אנחנו גרים בבית קטן שהוא בכלל היה פעם מחסן של בית גדול. אבא
בחובות לא נורמלים לכמעט כל אדם שהוא מכיר. לא מספיק החובות גם
קשה לו למצוא עבודה ויש לו שני מפגרים לגדל. לבד. לבדדד
לבדד... איך הוא יכול עם הלבד הזה? אם הייתי לבד לא הייתי חי
עכשיו. לא הייתי לסחוב. אבל רותם פה והיא תמיד תהיה פה, גם אם
אני לא יהיה.
בזה אני בטוח! כמעט...


עם בעיה כמו שלי אתה לא יכול להיות בטוח בשום דבר. כמעט.
הכל רחוק, כמו פטה מורגנה. אתה רואה את הכל מטושטש, את כל מה
שאתה אוהב. אבל כשאתה רוצה לגעת, לדעת שזה שם, להרגיש, פתאום
זה מתרחק... אתה הולך קדימה אבל תמיד ישאר בניכם מרחק.
כל הזמן הדה ז'ה וו הזה.. דברים חוזרים על עצמם, כמו הד. כמו
כשמתעוררים כשאתה עדיין טיפה בתוך החלום.
הרגשה כזאת יכולה לשגע כל אחד. אותי היא שגעה.


אני לא יודע למה הרגשתי שאני צריך לכתוב את כל זה.
אולי ידעתי למה, אבל אני לא מרוכז. שחכתי.
אני לא חושב שאני אצליח לסחוב עוד הרבה, אולי חודש חודשיים, לא
יותר.
את החיים שלי, ואת המוות, את הבעיה ואת תומר שלי והעזיבה של
אמא שלי הכלבה אני חיי בזכות כל האנשים האלה...
אבא...תומר..רותם.. ועוד כמה שאולי היו שם.. או שרק דמיינתי?
טוב. פה אני גומר.
זה גדול עלי.
אני מפסיק להלחם בזה.