כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, ידעתי שהקשר שלי איתה יהיה משהו
מיוחד. היא נראתה לי פשוט בן אדם מושלם, שאני אוכל לדבר איתה
על הכל...
לא, זה לא סיפור על שתי לסביות בגיל ההתבגרות!.. הכוונה
למדריכה שלי בצופים מכיתה ח'.
בהתחלה היה לי איתה הכי כיף בעולם. הבעיה היחידה עם העניין הזה
הייתה שאחרי החודשיים הראשונים של כיתה ח' המדריכה שלי התחילה
להפלות אותי לרעה...אבל אני הדחקתי את זה וניסיתי להנות למרות
הכל.
למרות ששנאתי את המדריכה על מה שהיא עושה לי, המשכתי משום מה
לאהוב אותה ולקוות שהיא תשים עליי ותתייחס אליי...עכשיו אני
בשנת חמישיות ותמיד כשאני עוברת לידה היא מתעלמת ממני.
אבל אני, תמיד אמרתי שאני דפוקה. אני רק רוצה שהיא תשים עליי
ותתייחס אליי. אז הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאני עוברת לידה אני
פשוט ארים את היד ואתם יודעים, אנופף לשלום. ככה. פשוט. אולי
גם נוסיף חיוך לכל העניין. לא יותר מזה.
אבל משהו ביד, כנראה בכתף, פשוט ננעל כל פעם שעברתי לידה. גם
שרירי הפה סירבו לפעול כראוי ואפילו חיוך לא יצא לי. מה זה כבר
יכול להיות? בסך הכל להרים את היד....מה כבר ביקשתי?
וזה לא נגמר פה. יש ילד בשכבה שלי, שרציתי שנהיה ידידים, ותמיד
אומרים שהכל מתחיל מחיוך אחד, אז אמרתי "וואלה, נלך על זה". אז
פעם כשראיתי אותו באוטובוס בדרך הביתה כבר עמדתי ליד הדלת,
והוא עמד ליד הדלת השנייה (ירד תחנה אחרי) והחלטתי להרים את
היד. שוב. אתם יודעים, לנופף לשלום. אבל שוב, משהו באזור המרפק
החליט לשבות, וגם השפתיים לא זזו, ושוב סתם בהיתי בו כמו
דפוקה. ומה? מה כבר רציתי? להרים את היד?....