ליבי חפץ בכתיבה. אני נואשת ליצור.
אני מרגישה את העט מושך את ידי אל הדף בעוצמה שאינני יכולה
לתאר.
אני מתחילה כותבת וליבי מתחיל שוחה בתוך המילים לתוך האינסוף.
אני שוחה לתוך האינסוף,
אך אינני בטוחה שאני יודעת כיצד.
משהו עוצר אותי. אינני מסוגלת להמשיך. אסור לי.
ידי חודלת מלכתוב.העט נופל ומתגלגל לאיטו על השולחן. אני צופה
בו בעודו מתרחק
ומתרחק ומתרחק. יחד איתו אני מרגישה את נפשי צונחת אט אט
ומתגלגלת.
ומתגלגלת.
אני לא יכולה. אסור לי. אסור לי להמשיך לשחות. לא כך, לא בצורה
הזו.
אני שוחה בכוח רב מידי. הכוחניות והעוצמה- אני מרגישה אותן
משתלטות עליי.
מחייכות אליי וגורמות לי לתחושת חנק נוראית. הן ממשיכות
וממשיכות
לכבול אותי עד שהן כבר חודרות פנימה, אל ליבי. אבל ליבי נלחם.
ליבי נלחם כי הוא לא בטוח שבזאת הוא חפץ, והרי שאם הוא חפץ
בכתיבה,
הוא לא יממש תשוקה זו בעזרת כבלי הכוחניות, כך לעולם לא ישיג
את מה שהוא
חפץ בו באמת.
ליבי כבר יודע מנסיון את הדבר הנורא מכל- שכאשר מנסים להשיג
דבר מה
בעזרת כוחניות ולא הרצון הטהור, התוצאה תהיה הרסנית, אכזרית
וחסרת רחמים.
לגורל לא אכפת לתעתע בליבי ולגרום לו להמשיך.
להמשיך לרצות את  הדבר שאינו בטוח שאי פעם ישיג.
כנראה שזוהי דרכו של הגורל- להיות חסר מעצורים, חסר רחמים כשד
מתעתע.
או שמא התשובה בכלל לא נעוצה בגורל, אלא בליבי.
ניסיתי רבות לשאול את ליבי, מדוע הוא ממשיך לנסות, כאשר כל
מילה כל כך כואבת,
כל כך שורטת, חותכת עמוק את הנפש שבפנים.
אפילו הלחישה החרישית ביותר נשנעת כצעקה ארוכה וצורמת שחודרת
דרך ליבי
אל נשמתי.
אם ליבי רק היה מרגיש את אשר אני מרגישה כי זה כל כך כואב.
כל כך כואב להרגיש את האכזבה כל פעם מחדש, את ליבי שלי מדמם
בחוזקה
פעם, אחר פעם, אחר פעם טיפות מרות של צער שזולגות על נשמתי.
נשמתי שמאסה מהאכזבה, וכך גם אני.

אני שוחה בכוח רב מידי.
אני עייפה.
רק ליבי הוא היחיד שממשיך לשחות ולשחות לתוך האינסוף.
הוא שחה לתוך אינסוף של מילים שתעתעו בו עד שליבי שכח את אשר
בא לחפש.
ליבי טבע. טבע בתוך המילים.

אם מסתכלים טוב טוב
ובשקט מקשיבים, ניתן לראות את ליבי, אי שם באינסוף,מוקף
במילים,
מילים שעוטפות אותו כפרחים שממלאים שדה אינסופי.
הוא מחייך.
ואם מסתכלים עוד יותר טוב, ומקשיבים בשקט חרישי, שומעים אותו
לוחש-
ניצחתי.