יעל שוב הסתובבה במיטה, לא מצליחה להירדם. שכבה במיטה הרחבה
מאזינה לנשימותיו של  צחי,  נדמה היה לה  שמידי פעם הוא מפסיק
לנשום. מובן שלא, הכל בדמיון הפרוע שלה. משלא הצליחה להירדם
שנית. קמה באיטיות ובשקט, על מנת שלא להעירו. יצאה אל המרפסת,
נושמת לקרבה את ריח הפרדסים של תחילת האביב. משקיפה על תחילתו
של יום, משום מה לא רגועה.

בשעת ארוחת הבוקר של קפה וכלום, זרקה כבדרך אגב, "צחי מזמן לא
עשית בדיקות שגרה, אולי תקפוץ בבוקר לרופאה שתעשה לך א ק ג."

צחי הביט בה מעבר למשקפי הקריאה, בעודו חולף על פני העמוד
הכלכלי, תוקע בה מבט שאומר, השתגעת?" אולי תרדי ממני יעלוש.
כל הזמן רק דואגת. אני בסדר." נשק לה קלות ופרח לעבודתו.

יעל עמדה מול הכיור המלא כלים של אתמול בלילה ובא לה לבכות.
לא בגלל ערמת הכלים המלוכלכים, רק בגלל צחי. אספה את הכלים
והחלה לקרצף אותם במרץ, מסבנת עוד ועוד. כוס אחת התרסקה לה
ביד. תנשמי עמוק,  לחשה לעצמה. זה לא סוף העולם, עדיין.

לבשה את מדי האחות ונכנסה  לסוזוקי המקרטעת. כבר מזמן הייתה
צריכה להחליף אותה, אבל קודם צריך להחליף את היונדאי של צחי
ולפני כן צריך להבטיח שצחי שלה יהיה בסדר. אוף, הגברים האלה.

מיהרה לחדר לידה. כאן לפחות יש חיים תוססים. נכנסה בסערה,
העיפה מבט וכתמיד קלטה אל מי צריך לפנות ראשונה. איזה בעל צריך
להרגיע, לפני שפונים לטפל באישה.  מי תזדקק למילה חמה לפני
הכל. עד מהרה נסחפה פנימה, שוכחת לדאוג. חיים חדשים תמיד עושים
לה את זה.

בצהרים אחרי שהספיקה לקבל חמש לידות של בנים זכרים, מיהרה
להחליף מדיה ולצאת למרוץ המטורף באוניברסיטה. יום לימוד שמתחיל
בשתיים ויימשך עד שעות הערב המאוחרות.

מזל שהילדים שלה כבר גדולים ויש לה אפשרות עתה לפנק  גם את
עצמה, עתה הגיע תורה. חמש שנים תמכה בצחי עד שסיים לימודי תואר
ראשון; עוד שלוש עד שגמר את השני  ועוד כמה שנים טובות עד
שהתבססו. כשקיבל את כרטיסי הביקור,  הראה לה אותם בגאווה
מופגנת. "מהנדס תעשייה וניהול".  זוכרת שהתלבט אם להדפיס  יצחק
שני או צחי שני. בליבה קצת גיחכה, אבל לא אמרה כלום וברצינות
תהומית בחנה עמו את האופציות בסוף החליטו על יצחק ולא על צחי -
יותר מכובד אמרה, וזה מה שהכריע את הכף.

ועכשיו תורה - כבר סיימה בהצלחה תואר ראשון בסיעוד, עתה
מתמודדת עם התזה של התואר השני ומי יודע לאן יובילו אותה
החיים.  כולם, גם המורים גם חבריה לעבודה, הופתעו כשלא בחרה
כנושא לעבודת התזה שלה  משהו שקשור בחדר לידה - דווקא מחלות לב
ומיגדר. הצטחקה.  בכל פעם שהיא נזכרת בתזה שלה, היא מחייכת.
"המיגדר", כל  שרצתה זה להשוות בין הטיפול רפואי  שמקבלים
גברים לעומת נשים כאשר הם מגיעים  לרופא המשפחה, עם תלונות של
כאבים באזור החזה. הופתעה מהתוצאות הראשוניות, ועכשיו חמתה
בוערת בה לגמור לאסוף את כל הנתונים, לבדוק אם אכן ההבדלים
שבין המינים כל כך משמעותיים.

בלילה עת התיישבה לסכם את הידע החדש שאספה, כמו גם להמשיך את
החיפוש באינטרנט, נתקעה בגלל המחשב.

"צחי, בוא תראה למה  זה תקוע", קראה לו מחדר העבודה.

בדרך כלל  צחי מגיע מיד בחיוך, מקניט אותה על שאינה יודעת
להבחין בין ימינה לשמאלה, ומתקן תוך כמה דקות. הפעם לקח לו חמש
דקות להגיע, מה שמאוד לא אופייני לו . התיישב ליד המחשב לחץ פה
ולחץ שם,. ותוך שהוא מלטף  ומעסה בידו הימנית את חזהו השמאלי
אמר רק "אין לי כוח היום ולא עצבים". אולי מחר, טוב, יעלינקה
שלי?

"אתה בסדר?" שאלה, מנסה להסתיר את דאגתה.
"אני מצויין. כנראה שאכלתי  קצת יותר מדי בישיבת ההנהלה..."

ובלילה שוב לא ישנה.

במקום ארוחת בוקר הכריחה אותו להידחס לתוך הסוזוקי שלה.  מה
לעשות, גבר בן 42 שגובהו  190  סנטימטרים ומשקלו מעל מאה
קילוגרמים, יתקשה להתכנס לתוך מכונית נשית פצפונת שכזו. גם
צפוף, גם מרגיש מוזר לשבת בכסא נהג המשנה, לתת לאישה להוביל
אותו.

סחבה אותו לחדר מיון של בית החולים 'הכי גדול במזרח התיכון'.
שם שיגעה את חברתה האחות האחראית, ועד שלא עשו לו אקג,  שבו לא
נמצאו שום שינויים לא הניחה. לא לה, ולא לו.

אבל גם האקג התקין וגם תשובת בדיקת האנזימים שהיו תקינים, לא
השקיטו אותה. בערב, במקום לנסוע כפי שתכננה לאוניברסיטה, קפצה
לרופאת המשפחה ולא הניחה לה עד שלא הוציאה ממנה הזמנה דחופה
לקרדיולוג. מזל שיש לה  עדיין כושר שכנוע.

על הבוקר למחרת, במקום ללכת ולסייע בהולדת תינוקות חדשים זכרים
או נקבות הודיעה לעבודה שלא תגיע. סחבה אחריה את צחי כשק תפוחי
אדמה אל הקרדיולוג. זה כצפוי לא מצא כלום גם לא התרשם. אבל אחר
כך ביקשה מצחי שיצא לדקה וניהלה שיחה קולנית עם הקרדיולוג,
הדייה נשמעים בעמעום מבעד לדלת הסגורה. יצאה לא בתחושת ניצחון
עם טופס.

"בוא," אמרה לצחי שהיה עייף מכדי להתנגד לה. בוא, הולכים
לצנתור. הרופאה  בצנתורים צחקה לה בפנים ללא בושה. "אימא
פולניה דואגת. מה את כל כך דואגת? אין שום סימן קליני, הכל
תקין, מה את רוצה ממנו? סיפור האימא הפולנייה הקלאסית... " לא
הגיבה על העלבון. לא אמרה מאומה, כאילו לא שמעה. רק שיעשו
צנתור כמו שצריך. כמו שצריך.

חיכתה בחוץ כי לא נתנו לה  להיכנס. אבל כשהבדיקה התארכה, ידעה
שלא טעתה. תוך פחות משעה מרגע ההתחלה, כבר היו כולם ישובים
דחוסים באמבולנס  שנשאם  אל היחידה לטיפול נמרץ של בית החולים
'הכי גדול במזרח התיכון'. בדרך עוד הספיקה בנייד שלה לדבר עם
ד"ר גדעון  לב-ארי. "גידי אני מביאה את הבעל שלי, חסימה במיין
ארטרי 90%. תעשה טובה תהייה שם כשאני מביאה אותו." גידי חייב
לה את לידת בנו השלישי, כך שלא הרגישה שום צורך להצטדק.

רק כשצחי גולגל  אל החדר  הירוק, ואחריו ד"ר גדעון לב-ארי כמו
שהבטיח, נרגעה.

יצאה החוצה,  הדליקה סיגריה, שאפה את העשן עמוק לתוך ריאותיה
וחיכתה.

"איזה מזל יש לו לצחי שלך," התחיל גידי כשהכל היה אחרי. "חסימה
כזו במיין ארטרי יכלה לגמור אותו על המקום, בכל דקה.  לפעמים
אני מקנא בגברים שיש להם נשים פולניות, כמוך."

כשהותר לה להיכנס לשבת ליד צחי, מצאה אותו ישן. אבל עכשיו
הרשתה לעצמה  לעצום את עיניה העייפות. הגיע הזמן.

כמה זמן נמנמה? אולי שניות אולי חצי שעה. כשהתעוררה, פגשה
בעיניו של צחי.

"איך אתה מרגיש?"
"לא רע."
אבן ירדה מלבה. עכשיו שרק יעבור את  השעות הבאות בלי סיבוכים.
ידעה שתשאר לידו עד שישוחרר הביתה.

"אפשר לקבל עיתון?" התחיל צחי. "רוצה לדעת מה מצב הבורסה..."
ובחיוך קורץ הוסיף  "לא רוצה לרוץ הביתה? עכשיו יהיה לך קצת
חופש ממני. סידרת אותי אה? רצית את הסוף שבוע לעצמך כדי לגמור
את התזה... אז אני משחרר אותך עכשיו.... פולניה שלי....

להדאיג אותו?"