הערה: נכתב לסדנה החמישית של במה חדשה.

כל שהייתי בטוח בו באותו הרגע, היה שאני רעב.
בעצם, אני קצת מגזים. זה לא הדבר היחיד שהייתי בטוח בו. הייתי
בטוח בעוד כמה דברים. הייתי בטוח בכל הקשור לשם שלי ומאיפה אני
בא. זה דבר די מפתיע, כי הרבה פעמים בסיפורים עם התחלה מוזרה
כמו זאת, הדמות הראשית, שהיא בעצם סוכן סמוי של המשטרה חולה
באמנסיה. או שאולי היא סופר גיבור שנפל עליו מטאוריט והוא שכח
את כוחותיו וזהותו. לעתים, כשהסופר הוא ממש יצירתי, אז הוא
כותב סיפור שבו הדמות הראשית היא בעצם נסיך של איזה עם חייזרים
מרוחק, שנקלע לכדור הארץ בטעות ועובר כל מיני הרפתקאות הזויות
שבאופן מפתיע תמיד קשורות איכשהו בפינגווינים.
הייתי בטוח בעוד כמה דברים. הייתי בטוח שהשנה היא 2011. הייתי
בטוח שאני נמצא על חללית המחקר "בן-גוריון 4", שיצאה מישראל
לפני עשר ימים. הייתי בטוח גם שלפני חמש דקות נוצר כשל מערכתי
שגרם לקריסת מנוע האנטי-חומר שלנו, או, אם לנסח את מצבי בשפה
יותר פשוטה לבריות... נדפקתי.
ובנוסף להכל, הייתי רעב.

אולי עדיף להתחיל את הסיפור הזה מההתחלה, כמו כל סיפור בעל
קוהרנטיות ורצף עלילתי סביר.
בשנת 2005, הוקם "צי-החלל". זהו צי שהוקם לאחר שלישראל כבר היו
10 חלליות פעילות וכבר ניתן היה לקרוא לה "מעצמת חלל".
בערך בשנת 2007, אחרי שגם האיראנים הקימו צי חלל משלהם, צה"ל
התחיל לצייד את כל החלליות שלנו גם בנשקים וחיילים, למקרה
שהאיראנים יחליטו פתאום להביא באבי אמם של הישראלים.
וככה אני נכנס לתמונה של הסיפור הזה. והרי היה ברור שאני אכנס
בשלב כלשהו לחלק האקספוזיציונרי קמעה הזה, שכן אני הרי הדמות
הראשית, לא?
שמי הוא אייל דבלנקו, או כפי שהחברים שלי מכנים אותי "בלנקי".
אף פעם לא ממש הבנתי איזה רעיון גאוני עומד מאחורי השם הזה,
אבל נראה לי שהם בעצמם לא ממש הבינו מאיפה זה בא להם, אז אתם
לא יכולים להאשים אותי שאיני אינטיליגנט בצורה מספקת.
ב2010 התגייסתי לצה"ל והציעו לי להצטרף ליחידת עילית הנקראת
"שומרי החלל".
............
אוקיי, אני יודע שהשם הזה נשמע טיפשי, אבל מה לעשות, זה מה
שקורה כשנותנים למישהו כמו אברהם בורג לעשות קדנציה שנייה בתור
ראש-הממשלה. הקיצור שלנו זה 'שח"ל', שזה כבר נשמע קצת יותר
שפוי... למרות שמדי פעם מתקשרים אלינו אנשים שזועקים בהיסטריות
ואז מתים מהתקפי לב במהלך השיחה, אבל זה היה די צפוי.
את תחילת דרכי ב'שח"ל', עשיתי בתור שומר בסיפון השירותים...
כן, כן... סיפון השירותים של ספינת הקרב "ארנב ירוק". מתברר
שהמדענים של צה"ל הגיעו למסקנה כי השירותים הוא מקום הפלישה
האידיאלי ביותר, שכן הוא המקום בעל השמירה המועטה ביותר,
ובנוסף, ריכוז המים הגבוה בו יוצר בלבול בחיישנים של הספינה.
אני עדיין טוען שזה הכל קונספירציה נגדי.
למרות הסתייגותי התקיפה מהעניין, הבנתי שאין לי ממש ברירה,
ושמרתי על מפלס השירותים במשך שלושה חודשים, שבמהלכן שמעתי כל
אנקת כאב וכל זעקת שמחה שאפשרית לשמיעה. לחיילים ששמרו על
השירותים אסור היה לעשות הפסקות ולפנות את עצמם, ככה שהיו
פעמים רבות בהן בהיתי בתאים הסגורים, ודמיינתי איך זה להיות
באחד מהם. איך זה לשבת בנוחות על אסלה הרמטית, מנקה את עצמך
מכל הרע שבעולם, מטהר את גופך, ומחרבן עד כלות נשמתך.
היה זה אחד הפעמים הללו, בהן בהיתי בתא של נכים שממנו נפלטו
קולות ססגוניים במיוחד, כשהאיראנים החליטו לפלוש לספינה שלנו.
בעיצומה של אותה אורגיה סוערת של צלילי המאמץ הגבלו בייאוש,
שבאו בניגוד מושלם לצליל הנפילות הפתאומיות למים שרימזו על כך
שהנכה דווקא הצליח לא רע במשימתו, נשמע לפתע צליל נפץ עז מאותו
התא. במהירות השתחררתי מסערת החושים בה הייתי והרמתי את הM-16.
פרצתי את דלת השירותים של הנכה ולחרדתי גיליתי את גופתו של
אותו אדם, שכנראה לא היה נכה אלא סתם אחד שמצא הנאה בניצול
המרחב הנמצא באותו התא, שרועה על הרצפה עם חור מחריד למדיי
בראשו. מעליו עמד ערבי עם שיניים צהובות כאלה, כמו הבנדיטים
בסרטיו של השחקן קלינט איסטווד מהמאה הקודמת, מחזיק במה שנראה
היה כמו קלאצ'ניקוב-לייזר, נשק חדשני ויעיל למדיי. הוא כנראה
היה עסוק מדי בלהביט בצואה של האדם הגוסס מכדי לשים לב אליי
ואל הM-16 שלי, מה שדי עשה את החיים שלי קלים ולו את החיים...
טוב, זה די גמר לו את החיים כשאני חושב על זה.
יריתי בבן הבליעל צרור כדורים, שאף אחד, בצורה מפתיעה למדיי
לנוכח הציון בנמוך שלי בפגיעה במטרות דמות, לא החטיא את גופו.
במחשבה לאחור, זה לא היה הדבר הכי חכם לירות צרור יריות במפלס
השירותים, כי הקירות היו דקים יחסית לקירות בשאר הספינה,
והייתי יכול בטעות לגרום למותו של איזה איש צוות תמים.
אחרי שהרגתי את הערבי, ניגשתי לבחון את החפצים שלנו. תמיד,
כשהייתי משחק 'מבוכים ודרקונים' בתור ילד, אם הייתי בוחן את
הגופה של האויב שזה עתה חיסלתי זה היה איכשהו מקדם את העלילה.
בדרך כלל זה היה מוביל לעוד אויב שצץ לו בפתאומיות מתוך הבטן
השחוטה של הגובלין, או הראש המפוצץ של הקובלד, אבל מה היו
הסיכויים שיהיו לערבי דרקוני אש השוהים בתוך בטנו ומחופשים
לחיידקי קיבה?
היה לערבי תיק גדול במיוחד שנשא עמו על גבו, ובידיו החזיק
במכשיר מוזר שכזה, עם כתובת רוסית שנראתה תקיפה למדיי. זיהיתי
את המכשיר כ"אנדר-וייב" (גל-תחתי בתרגום שהאקדמיה ללשון שקבוצה
של ערסים השתלטו עליה, קבעה), שזה כזה מכשיר שמסוגל לשאת בנאדם
במעין חור-תולעת זעיר, באמצעות רוחות תת-חלליות. גילה את זה
מדען שניסה באותה העת למצוא את התרופה האמיתית לאין-אונות,
כאשר בשנת 2002 התברר שהוויאגרה זה בעצם מיצי הקיבה של תוכי
סורי מצוי. אף פעם לא ממש הבנתי את התפעול הטכני של המכשיר
וכשחבר שלי ביחידה ניסה להסביר לי את תפקוד המכשיר בזמן
סיור-חלל שעשינו ביחד בטירונות, אני איימתי עליו שאם הוא לא
שותק אני משחרר את שנינו לוואקום של החלל. הוא לא שתק, והשתכנע
רק כשהאצבע שלי הייתה על כפתור שחרור לחץ האוויר. בסופו של
דבר, הוא גויס ליחידת "חמץ", שזה החמ"ן תלפיות של צי-החלל.
ואני? אני שמרתי על שירותים של ספינת קרב עם M-16 טעון
ושלפוחית על סף פיצוץ.
אבל אני סוטה מהנושא. לא שלסטות מהנושא זה דבר רע, אני פשוט
בדיוק הגעתי למעין רגע-שיא כזה, והעובדה שאני מתחיל לדבר על
השלפוחית שלי לא תורמת רבות להנאתכם מסיפורי, ובוודאי כבר
ברגעים אלו מובילה לנטישה המונית שלכם מדפי הקריאה לטובת צפייה
בערוץ המדע והטבע 'ערוץ המדע והטבע החושני', שהחליף את ערוץ
'נשיונל גיאגרפיק' אחרי שהעורכים שלו נטבחו במסתוריות.
אז בכל מקרה, הייתי על סף ההבנה שמשהו חשוד כאן. למה שהאיראנים
ישלחו רק חייל אחד לכבוש ספינת קרב שלמה? אני חושב שמה שהפיל
אצלי האסימון היה תקתוק מוזר שנשמע מכיוון תיקו הגדול של
הערבי.
חיברתי אחד ועוד אחד ואז הבנתי כמה מטופש המשפט הזה נשמע
ברגע-האמת. אז פשוט פתחתי את התיק, ולשמחתי גיליתי שהתקתוק נבע
כתוצאה מתנועת המחוג של שעון סווטש.
שתבינו, אני בדרך כלל לא ממש שמח כשאני רואה שעונים של סווטש.
בכלל, יש לי עניין עקרוני נגד החברה הזאת. היא תמיד הייתה יותר
מדי המונית לטעמי. אבל הסיבה ששמחתי הייתה שלפני שראיתי את
השעון הייתי בטוח שהתקתוק נבע כתוצאה משעון-עצר של פצצת זמן.
שמחתי, עד שהבחנתי בכך ששעון הסווטש הולך אחורה במקום קדימה,
ושהוא היה מחובר לדבר שהיה בלתי מזוהה לעיניי אבל ללא ספק,
מסוכן בהחלט.
לפי שעון סווטש, נותרו לי, ולכל שאר תושבי הספינה עוד עשר דקות
לחיות. 'הידד!' חשבתי לעצמי בציניות חמצמצה.
העפתי מבט אחרון לערבי, שלמרות שאני ממש לא בנאדם גזען, באמת
הסריח, כי הראש המת שלו נפל לתוך האסלה שבה שהה הבנאדם שעד
לאחרונה החשבתי לנכה.
התחלתי לחשוב על כמה שהחיים שבריריים, ואיך שיום אחד אתה חי לך
חיים תמימים ויפים, ואז פתאום אתה מוצא את עצמך מת, עם ראשך
תקוע עמוק בתוך האסלה של מישהו עם בעיות מעיים קשות.
רצתי במהירות למטה הפיקוד, דיווחתי להם על הפצצה ותוך 3 דקות
כל החללית התפנתה לתאי ההמלטות.
אני חייב להודות שציפיתי לצל"שים, שבחים והעלאות דרגה בעקבות
מעשה הגבורה שלי, אבל במקום זה זכיתי בנזיפות על כך שלא הבעתי
למדענים של צה"ל את יחידת ה"אנדר-וייב" בה החזיק הערבי. הדבר
היחיד שהרווחתי מכל העניין המעצבן היה שהציבו אותי בחללית
המחקר "בן-גוריון 1", שהייתה אמורה להיות החללית שתחולל מהפכות
במסע הבינכוכבי, בזכות מנוע האנטי-חומר המגניב בהחלט שהיא נשאה
בליבתה.
"בן-גוריון 1", הייתה חללית מחקר של נשק גרעיני בחלל. היא
הייתה לוקחת את הנשק האטומי לחלק הישראלי בירח, מפוצצת את
האזור בנשק שהיא בדקה, ואז עושה כל מיני ניסויים מדעיים משונים
על האזור.
בשנת 2002, ישראל קנתה חלק כחלק מעסקה לייבוא חומוס לתאילנד,
שבסוף שנת 2001 קנתה את הירח כולו כי מצאה בו פוטנציאל כלכלי
ענק שישקם את כלכלתם הרעועה. תאילנד בסופו של דבר הידרדרה
למלחמת אחים והשמידה את עצמה בנשק אטומי שהיא קנתה מסין תמורת
שארית השטח שנותר לה בירח. אני אישית מצאתי את המצב הזה נורא
מבדח. כששיתפתי את ההורים שלי בתחושותיי, הם שלחו אותי
לפסיכולוג.
מאז הייתי ילד מאוד עצור מבחינה רגשית.
אבל בואו נחזור לסיפורי. הטיסה, שהייתה אמורה להתקיים ביום
קיצי חמים במיוחד, התבטלה כי זוג טכנאים של החללית, שהיו
ערבים-ישראלים מיפו, גרמו לפיצוץ שלה. כל מי שראה את הפיצוץ
היה בטוח שזה אפקט חדשני, מין זיקוק מיוחד שאף אחד לא ראה עד
כה. זוג הטכנאים קיבלו הרבה הזמנות לעשות את אותו האפקט גם
בבר-מצוות וחתונות של בורגנים משועממים עם הרבה כסף, אבל לצערם
הם לא זכו לממש את הרווח הפוטנציאלי, כי נמצאו אשמים בבגידה
במדינה, ודינם היה מוות, עונש שהורחב בשנת 2004 ומעטה מקבלים
אותו גם עלב גידה, רצח והשמעת שירי פופ בין השעות 2 ל4.
אז חיכיתי זמן רב עד ש"בן-גוריון 2" היה סוף סוף מוכן לשיגור,
והממשלה החליטה לשגרו ביום העצמאות של 2010. גם הוא התפוצץ,
והפעם ביוזמת חמשת בניהם של זוג הטכנאים שהוצאו להורג שהיו
טכנאים אף הם, מה שלא מצא חן במיוחד בעיניי בית המשפט שדן גם
אותם למוות.
את "בן-גוריון 3" תכננו לשגר בקיץ של שנת 2010. כל אמצעי
האבטחה האפשריים שניתנים לעשייה מסביב לספינה, נעשו, והצבא לקח
יחידה שלמה של גששים בדואים שיתורו אחר פצצות. זאת הייתה טעות
די גדולה, כי היחידה כולה הייתה למעשה שלושים הנכדים של
הטכנאים שמתו, והם ניסו לכבוש את ספינת החלל ולהעביר אותה
לאיראן, אלא שצה"ל החליט לא לוותר הפעם, ושלח עליהם את אנשי
סיירת מטכ"ל שהביאו להם בסבי סבותיהם.
במסקנה שעתה כל הזכרים של שתי משפחות הטכנאים הערבים מיפו מתו,
ובהנחה שכל הנקבות הן חלשלושות אשר אינן יכולות להוות סכנה,
צי-החלל היה יכול לשגר את "בן-גוריון 4" בביטחון, ביום העצמאות
של שנת 2011.
השיגור נעשה כמתוכנן, וראוי לציין שבהחלט חשתי מעודד מהעניין
שלא התפוצצתי באוויר במהלך היציאה מכדור הארץ.
לפני הטיסה, תדריכו אותנו שמפקד הספינה נקרא המדען-מפקד גדי
גרינברג. בחיבור השם הפולני והתואר המגוחך, דמיינתי
שהמדען-מפקד שלנו היה חנון עלוב בעל כריזמה של זבוב, שמתהלך לו
כל חייו בשירותים ומשנן שורות מתוך "כיצד לפקד", ספר שמחלקים
לכל קצין בצה"ל מאז שגדל אחוז ההתאבדויות בקרב הקצונה. הספר
דווקא העלה את אחוז ההתאבדויות, אבל החלוקה של הספר כבר עוגנה
בחוק ולאף אחד לא היה כבר כוח לבטל אותו.

ביום הראשון של הטיסה, כל היחידה שלי התאספה לתדרוך של
המדען-מפקד. חיכינו בכיליון עיניים לפגישה, למרות שאני בטוח
שחצי מהאנשים ביחידה שלי לא יודעים מה המשמעות של המילה כיליון
עיניים.
לתוך החדר נכנס בחור מצומק, שנראה כאילו היה הדוגמא של ה"לפני"
בפרסומת של מועדון כושר.
"לק... לקבלת המד... המדען-מפקד, המס... המסדר יעמוד לדום..
עמו... עמוד דום!"
כולנו עמדנו דום רב משמעות, וחיכינו, צופים לעבר הדלת בעניין.
אף אחד לא עבר בה.
התחלנו להתלחשש, ואף אחד לא ממש הבין מה קורה. לי היה חשד קל
בלבי, אך מכיוון שבין כה הוא יתגלה בפניכם עוד שניה, אני לא
אשתף אתכם בו.
"חיילים!" נבח לפתע הבחור המצומק והמגומגם נביחה עצורה וקטועה.

"אני הממ... הממ"ח (מדען-מפקד חללית) גדי גרינברג ואנ... ואני
אחראי על כל דב... דבר קטן שקורה החללית הזאת של החללית
הזאת."
עכשיו, אתם בטח זועקים עד עמקי נשמתכם על כך שזה עתה קרה הדבר
הצפוי ביותר שהיה יכול לקרות מבחינת סיפור: המפקד הוא חנון. אז
בשביל להגן על עצמי, יש לי שני טיעונים. הטיעון הראשון, הוא
שבניגוד לסיפורים אחרים, הסיפור שלי מבוסס על מקרה אמיתי, וכפי
שידוע לכולכם, בחיים הדברים שהכי סבירים שיקרו, תמיד קורים.
חוץ מזה, תחשבו על זה ככה: גם אם הייתי אומר שהמדען-מפקד הוא
שאקל שפיצפלייר הייתם אומרים שזה צפוי מדי, והדרך היחידה שבה
הייתי יכול באמת להפתיע אתכם היה לספר שהמדען-מפקד הוא למעשה
עכביש חולה שפעת. אז לפחות ככה אלוהים לא צריך לאמץ את המוח
ואפשר לעשות בדיחות על חשבון המפקד החנון, לא?
ובחזרה לסיפור... משאושרה חשדתי, הנחתי לעצמה לפלוט אנחת רווחה
בקול חלש במידה סבירה. המדען-מפקד הפנה לפתע את מבטו אליי
וניסה נואשות לתקוע בי מבט רצחני שיגרום לי להתחרט בו ברגע על
מעשי הנורא, אלא שבמקום זה נראה היה כאילו הוא חולה באסטמה
ושבזה הרגע לקה בהתקף.
"איך קור... איך קוראים לך?" הוא שאל ברשמיות צינית.
"דבלנקו המפקד." עניתי בהחלטיות.
"מ... מה אמרת חייל? או... אוזני כשלה בעדי." דיבר עתה
המדען-מפקד בקול תקיף יותר, שגרם לו להישמע כמו צב מיוחם.
"דבלנקו, אייל דבלנקו המפקד." חזרתי.
"המד... המדען-מפקד!!!" המדען-מפקד נעמד לי מול הפרצוף וצעק
עליי, כשצעקתו מלווה ביריקות ובריח שהיה יכול להשמיד קהילות
חיידקים שלמות. "אני לא מ... מפקד! א... א... אני מדען-מפקד!
תלמד לעשות את ההב... ההבדל או שאני שולח אותך לתירונות מבטח
מ... מכאן ועד גו... גוג ומגוג! אתה הבנת את זה?"
"אני בהחלט מאמין שכן המדען-מפקד." עניתי בחוכמה.
"יפה." המשיך המדען-מפקד "רק רצי... רק רציתי שזה יהיה ברור.
אני בטוח שאתה מ... מבין."
"בטח שאני מבין, המדען-מפקד." ניסיתי להישמע חביב נפש ככל
שאפשר.
"אה? אתה מבין, ה... הא? למה זה?" כנראה שהמדען-מפקד החליט
ליישם את המשפט מפרק 2 של "כיצד לפקד":  'תמצא מישהו לרדת
עליו. לינץ' זה תמיד דבר מגבש.'.
בינתיים החברים שלי מהיחידה צחקקו בזדוניות.
זה בדיוק מה שהייתי צריך באותו הרגע. שכל צוות הספינה יצחק
עליי.
"כי... כי גם לי מעוותים את השם מדי פעם." ניסיתי להסביר. יוסי
קצ'קוקס, חבר טוב שלי מהיחידה נתן לי מכה קלה ובמהירות נזכרתי
להוסיף "המדען-מפקד".
"מ... מעוותים לך את ה... את השם, הא? איך הם קוראים לך?" שאל
המדען-מפקד בקול מלא עניין מזויף ובוטה.
"בלנקי, המדען-מפקד." עניתי, ומיד אחר-כך התחרטתי.
צחקוקיהם הזדוניים של חבריי השתנו לפתע לגיחוכים היסטריים.
"בל... בלנקי? דווקא ש... דווקא שם חמוד. מעכשיו, דבל..
דבלנקו, אנחנו קוראים ל... לך בלנקי. נכון בח... בחורים?" הוא
פנה לעבר חבריי ליחידה.
הם הנהנו כאות להסכמה.
"יופי. אני שמח בלנקי, שהבהרנו את הנ... הנושא הזה."
התפתיתי לומר "גם אני", אבל לא רציתי לקחת את הסיכון הזה.
המדען-מפקד המשיך לתדרך אותנו בקשר למשימה שלנו, והודיע לנו,
כשהוא מוסיף לתדרוך רמות גמגום שבחיים לא חשבתי שאיחשף להם, כי
אנחנו בזה הרגע יצאנו לירח, שם נתחיל את הניסויים שלנו. אני
הוצבתי לשמור על סיפון הפיקוד, ורוב הזמן בהיתי במדענים-מפקדים
שוקדים ומגיעים לכל מיני החלטות הרות גורל שלא עניינו אותי
במיוחד. מועד ההגעה המשוער היה עוד חמש שעות, וזה בהנחה שלא
יהיו עיכובים בלתי צפויים בדרך. בצורה בלתי צפויה לחלוטין...
לא היו.
טוב, לפחות לא עד שהגענו לחלק הישראלי בירח.

אתם מכירים את התחושה הזאת, כאילו מישהו יורק עליכם מלא יריקות
ולכם אין מושג מאיפה זה בא? אז תנסו לחשוב איך ההרגשה הזאת,
כשאתם נמצאים באמצע החלל ומי שיורק עליכם זה עשר חלליות קרב
איראניות, והיריקות זה טילים בליסטיים עם ראש נפץ מסוכן
במיוחד.
אז זה בערך איך שהיה מאז שהגענו לחלק הישראלי בירח. מולנו נגלה
מחזה מזוויע. חמש ערי הירח הישראליות הושמדו, ועשר חלליות קרב
איראניות, מן החדישות ביותר ריחפו בחלל בציפייה, כאילו הן
מחכות לנו. עם הופעתנו, עשרות טילים בליסטיים החלו לעוף
לעברנו. רובם לא פגעו בנו וגם אלו שכן פגעו לא הסבו נזק רב
לשריון העל-פלדה שלנו. ברם, ידענו שאם ההפצצות יימשכו ככה,
בשלב כלשהו אנחנו נתפוצץ. כמו הביטוי הזה, על הגב ששובר את קש
הגמל. או משהו בסגנון.
הרפלקס הראשוני שלי  להתקפה היה לצעוק בהיסטריות. ההתקפה
הפריעה לי בדיוק כשעמדתי להתחיל לאכול בחדר האוכל של
'בן-גוריון 4', אחרי יומיים שהאוכל היחיד ממנו התקיימתי היה
'במבה' של שטראוס, שקנו את אסם ב2004. אחרי בערך שלוש דקות של
ביצוע פעולה זו, הבנתי שהיא לא מועילה לי רבות. ניסיתי לחשוב
איך אני יוצא מהמצב הזה. מחוץ לספינה יש עשר חלליות איראניות
שיורות בנו ללא הרף, ואנחנו טרם התחלנו להגיב להם. ניסיתי
לחשוב איך אני אישית יכול לתרום לשיפור המצב והבנתי שאני לא
יכול לתרום בלו מאומה.
אז התחלתי לחשוב על האפשרויות הנוספות שלי, מלבד להישאר בחללית
שעתידה הוא קרוב לוודאי להתפוצץ בשלב זה או אחר.
לפתע נזכרתי שמתי שעשו ליחידה שלנו הכרה עם החללית, ספרו לנו
שחלליות הקרב והמילוט של 'בן-גוריון 4' נמצאות על מפלס 9.
ידעתי מה אני צריך לעשות.
נטשתי את עמדת השמירה שלי, ומשום מה לא חשתי חרטה. יש לי
מנגנון כזה בלב, שפועל כל פעם שאני חושב לעשות איזשהו מעשה לא
יאה, ואז אני מחליט לא לעשות אותו. אותו המנגנון לא פעל הפעם.
לא למה, אבל זה די שימח אותי, כי ידעתי שככה לפחות המצפון שלי
לא יציק לי.
הלכתי לעבר מפלס 9, ונכנסתי לחרדה כל פעם שמישהו התקרב אליי.
הזעתי בטירוף והתחלתי לדמיין את הגורל שלי אם מישהו יתפוס
אותי. ראיתי במוחי תמונות של משפט צבאי, הוצאה להורג, ההורים
שלי בוכים והכלב שלי באבל. אבל אז נזכרתי שגם אם אני אתפס זה
יהיה בסדר, כי אני בכל מקרה אמות ביחד עם כולם בספינה.
כשהגעתי למפלס 9, התפלאתי לראות שגדי קירשנבאום, השומר על
החלליות הבריז מהשמירה. אבל אז נזכרתי שהוא ואיזו בחורה חושנית
למדיי ממדור המדע נדלקו זה על זה, ושעכשיו הם בטח מבצעים מעשי
סדום זה בזה לציון יום חייהם האחרון.
גיהקתי, בלי שום סיבה מיוחדת, ונכנסתי לתוך חדר החלליות. הוא
היה חדר גדול למדיי, עם מבחר די גדול. ממש הושט היד וגע בן. אז
הושטתי ידי, ובחרתי ספינת-קרב של יחיד. הסיבה שלא בחרתי סתם
חללית מילוט, הייתה כי נזכרתי שמחוץ ל'בן-גוריון 4', יש 10
חלליות של ערבים. הפעלתי את מנועי חללית הקרב, וחשבתי בלבי
איזה מזל אדיר יש לי שגדי הוא כזה חרמן.
שמח ומלא תקווה, הוריתי, בעזרת מחשב חללית הקרב, לדלת הלחץ של
המפלס להיפתח.
בחוסר מזל טיפוסי, דלת הלחץ של מפלס 9, היה בדיוק אחד האזורים
בו הכו החלליות האיראניות. חללית הקרב הזעירה שלי עברה בין מתח
של טילים בליסטיים, ורק אלוהים יודע איך שרדתי את ההתקפה הזאת.

פתאום רעיון צץ במוחי. אולי יכולתי איכשהו להציל את 'בן-גוריון
4'. כלומר, אם הגעתי עד לכאן, אז אולי מישהו ייעד לי את הצלת
החללית. אולי איזה כוח אלוהי הגביר את רמת פעילות הטסטוסטרון
של גדי, כדי שהוא יהיה כל-כך עסוק במין עד כי הוא לא שמר על
החלליות. אולי איזה כוח בלתי נראה עצר את האנשים מלהתקרב אליי
ולהיכנס למפלס 9, ובזכות אותו הכוח הצלחתי להגיע לחללית הקרב.
חדור באמונה פתאומית באלוקים, הפניתי את החללית מנתיב הבריחה,
אל עבר מטח הטילים הבליסטיים. טסתי ישר לעבר החלליות
האיראניות, מתחמק מכל טיל ומכל חללית קרב אויבת. טסתי אל עבר
מה  שנראתה לי כמו החללית המפקדת. לא ממש ידעתי איך זיהיתי
אותה, אבל פשוט הייתה לי מעין הרגשה בלב, כאילו מעין קול אומר
לי 'זאת חללית האם.'. כן, כן. ממש כך!
עיינתי במהירות ברשימת סוגי הפצצות שאפשריות בחללית שלי. פצצה
כימית? לא. יותר מדי מלוכלך. פצצה ביולוגית? לא. יותר מדי
סירחון. פצצה גרומונית? לא. לא היה לי מושג מה זה. פצצת מימן?
ל... בעצם, למה לא?
מבלי לחשוב, שיגרתי טיל עם ראש של פצצת מימן על חללית האם של
האיראנים, והם היו בהחלט מפוצצים כתוצאה מכך.
החלליות האחרות איבדו את הרצון להילחם מבלי המפקדים שלהם. זה
כמו שכורתים לתרנגולת את הראש והיא ממשיכה לרוץ. רק שכאן היא
לא ממשיכה לרוץ... אז המטאפורה די מאבדת את המשמעות שלה.
לא נורא.
בשלב זה הבנתי שהצעד החכם ביותר יהיה לחזור ל'בן-גוריון 4'
ולקוות שמהאופוריה של הניצחון המפקדים יסלחו לי על כך שגנבתי
את חללית הקרב.

כשנכנסתי לתוך חדר הפיקוד בשביל להתייצב בפני הממ"ח, גיליתי את
כל צוות הספינה מחכה לי שם. חשבתי אולי הם מתכננים לעשות בי
לינץ' אבל הבנתי שכנראה יש להם תוכניות אחרות כשהם התחילו
למחוא כפיים בהיסטריות. היחידה שלי התחילו לשיר 'הללויה'
ולרקוד 'הורה'. הוסבר לי שהסיבה שאנחנו לא ירינו בחלליות
האיראניות הייתה כי פחדו לפגוע בפליטים של חמשת ערי הירח
המושמדות. אבל בגלל שיצאתי ופגעתי בחללית נקודתית, גם הפליטים
לא נפגעו, וגם האיראנים איבדו חללית יקרה.
בשלב הזה, שמתי לב לכך שגדי קירשנבאום לא נמצא שם, אבל הבחורה
החושנית ממדור המדע בהחלט נמצאת שם, ובלבוש די נאה היה ראוי
לציין. שכחתי מכך במהרה, כי הנחתי שאולי הוא לקח איזו מישהי
אחרת לחדר שלו במקומה, או אולי אחריה.
"כ... כל הכבוד בלנ... בלנקי." הצהיר בפניי הממ"ח בגאווה
מאופקת. אני כל-כך שמחתי שלא יעשו לי משפט צבאי, שהצטרפתי
לשירה ולריקוד ההורה. בכלל, היה כל-כך כיף עד ששכחנו שזה עתה
הושמדו חמש ערי-ירח שבכל אחת חיו לפחות מאה אלף ישראלים. השמחה
והאושר לא נמשכו זמן רב. שעה אחרי שחזרתי, הממשלה הכריזה על
מלחמה באיראן. האיראנים טענו כי לא היה להם שום קשר להתקפה,
אבל מי מאמין לערבים מסריחים, הא?
כולנו נכנסנו לעצבים ולהיסטריה. למרות היותנו חללית מחקר,
היינו מצוידים במיטב הטכנולוגיה המודרנית, שבהחלט אפשרה לנו
לכסח את הצורה של האיראנים הארורים. אני וחבריי ליחידה נכנסנו
לאימונים רבים לקראת אפשרות שנצטרך לפלוש לחללית אויבת. לא
אהבתי את האימונים, כי הם כללו הרבה פעילות גופנית, ואני לא
אוהב במיוחד פעילות גופנית. חוץ מזה, האימונים אילצו אותנו
לאכול מתוך קפסולות מזון, שאמנם סיפקו את צרכי המזון
היום-יומיים שלנו, אבל הותירו אותנו רעבים להחריד. אבל מה
לעשות. זה לא כאילו הייתה לי ממש ברירה.
חמישה ימים אחרי ההתקפה של הערבים, הממ"ח קרא לי לשיחה אישית
אתו בחדרו.

"מה רצית המדען-מפקד?" שאלתי בסקרנות.
"ש... שב בלנקי." הוא החווה כיסא לעברי.
התיישבתי ובהיתי בו.
שנינו שתקנו מספר שניות, ואז הוא פתח את פיו לגמגום המוכר.
"אני מקווה שא... שאחרי מה שאני הולך לספר לך עכש... עכשיו אתה
תוכל להבין, למה אני עושה את מ... מה שאני עושה."
"למה אתה מתכוון המדען-מפקד?" תמהתי בפניו.
"ו... ובכן, זה די פשוט. החלליות שתקפ... שתקפו אותנו, הן לא
היו איראניות." החל המדען-מפקד בהסברו.
זה בא לי בהפתעה. לא איראניות?! הרי היו להם דגלים של איראן
וסמלים מרתיעים למדיי וכל מה שנלווה אליהם.
"אז מה הן היו המדען-מפקד?" שאלתי בספקנות.
"אתה זוכר את הטכנאים הערביים שחי... שחיבלו בבן-גוריון
הראשון?"
"בטח שאני זוכר. מסכנים."
"בט... בטח, מסכנים. בכ... בכל מקרה, אתה זוכר שכל המשפחה שלהם
הוצ... הוצאה להורג מלבד הנשים?" שאל אותי.
"נדמה לי."
"אז... אז אחרי ששמעתי שאני אהיה המפקד של 'בן-גוריון 4',
הצ... הצעתי להן הצ... הצעה."
זה כבר התחיל להסריח בעיניי. הצעה? לנשות הטכנאים?
"איזו הצעה?" שאלתי אותו בחשדנות.
"טו... טוב ששאלת." הוא ענה באדישות. "הצעתי להן לנקום את מ...
את מוות המשפחה שלהן. סיפקתי להן חלליות של האיראנים שקניתי
מאיזה ס... סוחר רוסי תמורת תסריטים גנוזים של 'סיינפלד',
ואמרתי להן בד... בדיוק מתי ואי... ואיך לתקוף."
"רגע, אבל למה הנחת להן לתקוף את 'בן-גוריון 4'? לא פחדת שהן
ישמידו אותך?"
"האמ... האמת, זה די משע... משעשע. הן כולן רוכזו בחללית אחת,
זאת ש... זאת שהשמדת, וכל האחרות היו ח... חלליות ללא טייס.
ידעתי שתהרוג אותן."
רציתי לחנוק אותו, על היהירות שלו, על העובדה שהוא הרג את
חברי, אבל כוח לא מוסבר עצר בעדי. זה כאילו כל השרירים שלי לא
פעלו לפי רצונותיי.
"את... אתה בטח תוהה למה אתה לא מסוגל לשלוט בשרי... בשרירים
שלך."
"אני מוכרח להודות שהעניין הפעוט הזה די מציק לי, המדען-מפקד."
עניתי לממ"ח בציניות חמצמצה.
"טוב. זה בגלל שאני ד... די שולט עליהם." הוא הסביר בחיוך
עגמומי.
תקעתי בו מבט מלא תמיהה.
"ל... לא התפלאת כשאף א... כשאף אחד לא עצר בעדך מלגשת ולקחת
לך חללית? זה לא נראה היה לך מו... מוזר שהשומר לא היה שם?"
"אני הנחתי שהייתי בר מזל." עניתי.
"לא... לא היית. ל... למעשה, היית קרוב להיתפס חמש פעמים, אבל
למזלך... נפטרתי מהם בשבילך." היה על פרצופו מין חיוך מעוות
שכזה, שדי רימז לי מה הולך פה.
"אתה... אתה רצחת את גדי?!?!?!" צעקתי עליו. זה היה הדבר הכי
הגיוני. כאילו, מילא זה שגדי היה הבחור הכי חרמן ביחידה, אבל
אף אחד לא מבלה כל-כך הרבה זמן במיטה בזמן חירום. גם לגדי יש
מוסר.
"כ.. כן." הוא אישר.
"אבל למה?!" זעקתי.
"טו... טוב, אתה הלמה כבר הסברתי לך. עכשיו נותר רק האי...
האיך." הממ"ח לקח את כיסאו וישב לידי, בוהה בי משתנק, מנסה
לאחוז בשליטה בגופי, וחייך לו משמחה.
לפתע הממ"ח תלש את ראשו, ובמקומו הופיע ראש של משהו דוחה
במיוחד, שקרוב לוודאי רימז על כך שהמדען-מפקד הוא בעצם חייזר
או משהו בסגנון.
"מופתע?" הוא שאל כשקולו נשמע רהוט לפתע.
"אב... אב... אבל א... איך?" גמגמתי.
"אתה מנסה לחקות אותי?" הוא שאל נפגע.
"ל... לא המדען-מפקד." עניתי בכנות.
"יופי. עכשיו, בוא ואספר לך סיפור היפותטי. היו היה נסיך
חייזרים צעיר ושמו יוהנאקיאקיפאטנגני. יום אחד, משפחתו יצאה
לסיור במערכת כוכבים משונה. אחרי כל מיני סיבוכים, שקשורים
ברובם לכל מיני מוקשים מטופשים שתושבים של גזע עתיק מהכוכב
האדום של המערכת השאיר מסביב לכוכב שלו, התפוצצה החללית של
הנסיך, והוא נקלע לבדו על חללית החילוץ היחידה של בחללית
המשפחתית. הנסיך הקט למד, לפני הנחיתה, הכל אודות מורשתו
והעולם שממנו בא, ובנוסף למד גם על אותו כוכב ארור אליו נקלע,
שהתושבים שלו קראו לו באוויליות רבה 'ארץ'. הוא תיכנת את המראה
שלו לבנאדם באמצעות משנה הגנים שקיבל מאביו ליום ההולדת והנסיך
הקטן אומץ בידי משפחה שמצאה אותו ברחוב וחשבה שהוריו זרקו אותו
מביתם. הוא תכנן תוכניות על כך שברגע שהוא יגיע לגיל מבוגר
מספיק, הוא יברח מ'ארץ' וימצא את כוכב הבית שלו, בתקווה לחזור
לכס השלטון. הוא כבר עמד לבצע את חטיפת החללית שתכנן, אבל אז
הייתה בפניו התגלות כמעט אלוהית. בעודו מנסה לברוח מביתו
בצעדים איטיים, הוא בטעות הדליק את הממיר של הכבלים אותה
משפחתו רכשה. הערוץ עליו נפתחה הטלוויזיה היה ערוץ 'נשיונל
גיאגרפיק'. לנסיך היו תמיד דעות שליליות, אך לפתע מול עיניו
נגלה מחזה מדהים."
הממ"ח השתתק ומחה דמעה מעיניו החייזריות.
"פינגווינים. הנסיך החייזר ראה פינגווינים לראשונה בחייו.
הייתה זאת בתוכנית 'הפינגווינים ואנחנו'. התוכנית הייתה פשוט
מדהימה. עריכה מחוכמת, מיזנסצינה גאונית, והכי חשוב... היו שם
פינגווינים!"
עכשיו כבר הממ"ח פרץ בבכי היסטרי.
"סליחה, סליחה... אני לא מבין למה אני כל-כך מתרגש. זה הרי
סיפור היפותטי, לא? בכל מקרה, יום אחד, הנסיך הדליק את
הטלוויזיה, ביום האמור, בערוץ הרגיל ובשעה הרגילה, אבל לא היו
פינגווינים. לא ולא. הייתה תוכנית חדשה. 'הערבים ואנחנו'."
אני לא ממש מבין בפרצופים של חייזרים, אבל אני מוכן להישבע
שראיתי שנאה בעיניי הממ"ח.
"הנסיך הרג את האחראיים על ערוץ 'נשיונל גיאוגרפיק', אבל עדיין
לא בא על סיפוקו. ואז הוא הבין שהדבר היחיד שירצה אותו יהיה אם
הוא ינקום בגורם האמיתי לבעיותיו. הערבים. מאז הוא נשבע להישאר
על הכוכב הארור הזה, עד שהוא ממגר את כל הערבים מהעולם. הם
לקחו ממנו את הפינגווינים, והוא ייקח מהם את חייהם."
בשלב הזה, אני כבר הנחתי שהוא מדבר על עצמו.
"שכחת להגיד לי איך השתלטת עליי, המדען-מפקד." ציינתי.
"אה, כן. זה. טוב, יש לי כל מיני מכשירים שיכולים להשתלט על
המחשבות והמעשים של האדם." הוא אמר בקצרה.
"זהו?!"
"כן זהו. למה ציפית?"
"לא יודע. חשבתי שזה יהיה איזה הסבר טכני ארוך ומייגע על איך
הגזע שלך פיתח את הטכנולוגיה הזאת, ואת ההשלכות
הסוציו-אקונומיות שהיו לזה על החברה שלהם." אמרתי באכזבה.
"לא. את זה אני שומר לסיפור ההמשך." הממ"ח אמר ותקע קריצה
עסיסית לעברי.
"מה?"
"לא חשוב. בכל מקרה, הסיבה שאני מספר לך את כל זה, זה שפשוט
נורא רציתי שמישהו מהכוכב המטומטם שלכם יידע כמה אני יותר נעלה
ממכם, וכמה אתם באמת טיפשים." הממ"ח הסביר לי.
"אהם, המדען-מפקד, אני מוכרח לציין שמכל מה שאמרת לי עכשיו, לא
הצלחת להראות לי כמה אני אידיוט." הודיתי.
הוא בהה בי ואמר בחגיגיות "בדיוק."
"ועכשיו, אם תרשה לי," הוא המשיך "אני הולך להשמיד את הערבים
סופית."
הממ"ח לבש את ראשו שוב, ויצא מחדרו, בעוד אני עדיין כלוא בחוסר
תנועה.

דווקא היו לממ"ח כוונות טובות. הערבים הם די רעים בסך הכל,
ולהשמיד אותם יהיה, בסופו של דבר, פעולה די חיובית. מעט
נאציסטית, אבל ניחא. הבעיה היא, שלפי מה שהבנתי מדבריו, בשביל
להיות בטוח שהוא הורג את כל הערבים, הוא צריך להשמיד את כל
כדור הארץ. וזאת, בשבילי לפחות, היוותה בעיה די גדולה.

התחלתי לחשוב על הבעיה שניצבת בפניי. אני צריך לעצור את הממ"ח
בדרך כלשהי. קרוב לוודאי שאני אצטרך להרוג אותו, אבל שום דבר
לא בטוח. ניסיתי לראות מה היתרונות שלי, והבנתי שהאיבר היחיד
שפועל בגוף שלי היה הפה.
הסתכלתי מסביבי בחדר. הוא היה חדר די טיפוסי למדען-מפקד בצי
החלל. הוא היה מלא בכל מיני דגמי ספינות ישנות, ותמונות של
הרמטכ"לים הישנים. משום מה, לאף אחד לא הייתה תמונה של הרמטכ"ל
הנוכחי, אבל זה לא ממש הפריע לי באותה העת, כי לא ממש התרכזתי
בעניין הזה.
לפתע עיניי קלטו על השולחן מכשיר מוזר עם כפתור אדום עליו.
ניסיתי להביט קרוב יותר, אבל אז נזכרתי שאני לא יכול לזוז.
החלטתי שאני חייב, פשוט חייב לגעת בכפתור האדום, מסיבה לגמרי
לא מובנת.
ניסיתי לחשוב איך אני אוכל להגיע למכשיר.
האיבר היחיד שאני עדיין יכולתי להשתמש בו, היה הפה שלי. ומה
אני כבר יכול לעשות עם הפ... ואז זה הכה בי.
חחחחחחחטפו.
תמיד הייתי יורק מוחטות על ערסים, ובזכות זה הם לא התעסקו
איתי, אז הייתי די מאומן בעניין.
ירקתי מוחטא לעבר הכפתור.
המוחטא פגעה.
הגוף שלי היה משוחרר.

רצתי לעבר חדר הפיקוד. ואז הבנתי משהו. אם אני אלך ישר לחדר
הפיקוד, אז הממ"ח בטח יגיד שאני בוגד או משהו, ואז הוא יפקוד
על החברים שלי ליחידה להרוג אותי או משהו. ותאמינו לי, הם היו
הורגים. לא הייתי ביחסים הכי טובים עם רובם, בלשון המעטה.
ואז הבנתי שהדרך היחידה לעצור את הממ"ח מלהרוס את כדור הארץ,
זה להשמיד את החללית.
אז רצתי במהירות לעבר חדר המכונות.
"מה אתה עושה פה?" שאל אותי איציק גרינדור ששמר על הפתח של חדר
המכונות.
"אני רק... אה... מחטט באף ואני לא רוצה שמישהו יראה אותי."
הסברתי.
"אה."
איציק תמיד היה האיטי שבחבורה.
"טוב, תיכנס, אבל אל תהיה שם הרבה זמן. החדר ריק."
לא התכוונתי להיות הרבה זמן. נכנסתי לחדר, וניסיתי למצוא את
המנוע. הדבר היחיד שידעתי עליו, זה שיש בו אנטי-חומר. זה לא
אומר לי הרבה.
יצאתי בחזרה אל איציק.
"אה... איציק... אתה יכול במקרה להראות לי איפה מנוע
האנטי-חומר?" שאלתי.
"בטח!" הוא צעק בהתלהבות.
הלכנו כמה מטרים ואז הוא החווה תנועה ראוותנית לעברי.
"הנה!!!" הוא צעק בגאווה.
"תודה." אמרתי לו.
הוא נשאר עומד שם.
"תלך! אני רוצה לחטט באף!" צעקתי עליו.
"אה, כן... סליחה." הוא הלך בבושת פנים.
עכשיו נותרה לי עוד בעיה. איך אני הורס את המנוע.
יצאתי שוב לעבר איציק.
"תגיד... איציק... אתה מוכן אולי להלוות לי את הM-16 שלך?"
שאלתי אותו.
"אה... אני לא בטוח שמותר."
"בבקשה... נורא קשה לי להוציא את החתיכה הזאת מהאף." הסברתי
לו.
"אם אתה מציג את זה ככה. בטח." הוא נתן לי את הרובה בשמחה.
"תודה." אמרתי לו, ונכנסתי לתוך החדר.
נעמדתי מול המנוע, ויריתי צרור שלם לתוכו.
המנוע התפוצץ.
עכשיו, מניסיון החיים שצברתי לי, גיליתי שאם אתה בחדר שבו מנוע
של אנטי-חומר מתפוצץ בו, רוב הסיכויים הם שאתה תקיא כל עוד
נפשך בך.
וזה די מה שעשיתי.
אחרי שגמרתי להקיא, יצאתי החוצה.
"מה עשית!?!" הוא צעק בטירוף.
"אני אשם שהנזלת קצת גלשה לי?! ואגב, אכפת לך להלוות לי את
הרובה?"

נכנסתי לחדר הפיקוד עם הM-16 טעון מחדש.
החדר היה ריק, והיחיד שהיה בו היה הממ"ח.
"אני חייב לב... לברך אותך בן-אנוש עלוב. הצ... הצלחת לעצור
אותי." הוא צחקק ברצינות. עם לבישת הפרצוף האנושי, קולו חזר
להיות מגומגם. כנראה הוא לא מסוגל להתנתק מהתפקיד שהוא משחק גם
כשהוא לא ממש היה צריך.
"מה קרה לכולם?" שאלתי את הממ"ח בכעס.
"הם ניסו לעצור אותי. שלא כמוך, הם לא ממש הצליחו. הם מתו."
עמדתי לירות בו, אבל אז החלטתי להגיד לו משהו לפני כן.
"אתה יודע מה, המדען-מפקד? לך הייתה טעות אחת בסיסית."
"והיא?" הוא שאל אותי בציניות. הוא כבר קיבל כנראה את מותו.
"אתה התנהגת כמו אויב של ג'יימס בונד. במקום פשוט להרוג אותי,
אתה אמרת לי בדיוק את התוכניות שלך, ואז עוד השארת אותי חי עם
האפשרות לעצור אותך." חייכתי לו בגאווה.
"אח..." החייזר ניסה להיראות עצוב, אבל במקום זה צחקק.
"למה אתה צוחק?!" זעקתי.
"אתה באמת חשבתי שהכ... שהכפתור האדום הזה היה מ... מה שש...
ששחרר אותך?! אתה באמת, עד כדי כך טיפש?!" הוא שאל אותי.
האמת שכן חשבתי שזה מה ששחרר אותי. הרי, מה עוד זה היה... יכול
לעשות?
פתאום הבנתי את הכל.
"אופס."
"אופס בהחלט. אתה, אדו... אדוני היקר, אחראי להשמדת הגזע שלך."

"אז... אתה ידעת על ה..."
"בטח שידעתי על כישרונותייך האורליים! למה אתה חושב שבח...
שבחרתי בך? הייתי חייב שזה ייראה כאילו אתה בא... באמת עושה את
זה בשביל להציל את הכוכב שלך, אחרת היית קולט את המשמעות של
הלחיצה על הכפתור."
התחלתי לחשוב. אולי הוא עובד עליי. אולי הוא פשוט רוצה שאני
אחשוב שכדור הארץ הושמד?
"תוכיח לי שכדור הארץ מושמד."
"איך?" הוא שאל אותי.
"לא יודע. תוכיח. אתה זה שהשמדת אותו."
"אתה, טכ... טכנית." הוא העיר.
כיוונתי עליו את הM-16.
"אהם..." הוא התחיל לגמגם.
ואז הבנתי הכל. כאילו, אני הבנתי די הרבה, אבל אף פעם לא את
הכל. עכשיו כן הבנתי את הכל.
"אתה בטח שמת במכשירים המעוותים שלך, איזושהי התניה שהטילים
ישוגרו רק אם אני אתאבד, נכון? והכל כדי להוכיח שאתה נעלה יותר
מאיתנו. מבני האדם העלובים. תאכל זין, חתיכת חרא!" אני לא נוהג
בדרך כלל לקלל, אבל עכשיו באמת הייתי מעוצבן.
טענתי את הM-16 ורוקנתי על הממ"ח את המחסנית חוץ מכדור אחד
שאיכשהו נשאר.
הוא נשכב על הרצפה, והחל לגסוס.
"בן-אנוש אידיוט." הוא צחק.
"מה עכשיו?" לא הבנתי.
"אתה לא מבין, שרציתי שתה... שתהרוג אותי? רק ככה, ניתן להפעיל
את הפצצ... הפצצות. זאת הייתה ההתניה שלי. שא... שאתה תהרוג
אותי. והרגע מילאת אותה!" הממ"ח צחקק בהיסטריות.
"אבל... אבל למה עשית לי את זה? למה דווקא לי?!" התחלתי
לבכות.
"האמת? כי יש לך שם מצ... מצחיק... בלנקי."
תקעתי בו את הכדור האחרון במחסנית.

כל שהייתי בטוח בו באותו הרגע, היה שאני רעב.

יואב תירוש, 25.4.2001